בישראל לא באמת יש יום זיכרון. בערב יש טקס ולמחרת צפירה וטקס קצר. אה, יש גם שירים עצובים ברדיו. את היום צריך לחתוך מוקדם. במשך שנים נאלצנו לנטוש את סבתי (אם שכולה) באמצע היום כדי להספיק להגיע לביתנו בטרם ייסגרו הכבישים. הרי צריך להכין את במות הבידור, לבצע בדיקות סאונד ולהכין את הפטישים.
הלוואי והיה בין יום הזיכרון ליום העצמאות קיים מעבר דק. בין הימים אין מעבר אלא חפיפה. מברכים בסלולרי את המשפחות השכולות ב”חג שמח”, שולחים הודעות התארגנות, ומכינים את החגיגות לערב. הזיקוקים מאירים בעוד נר הזכרון לא כבה. נו טוב, אפשר תמיד להרגיש טוב עם עצמנו ולתרץ ש”במותם ציוו לנו את החיים” (החיים הטובים עם המנגל והחברים. והשיכחה). בערב אנו נהייה ראויים לחגוג רק אם נתנו את הכבוד הראוי לנופלים, הנצחנו את זכרם, הבנו מדוע ובשם מה הם נפלו, כיבדנו באמת את המשפחות ואת היום הנורא – נורא באופן אישי, נורא באופן לאומי.
יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות – כל יום הוא יום זיכרון עבורן: כל יום הוא קשה עבור משפחה שכולה. המשפחה לא זקוקה ליום רשמי כדי לזכור. אך ביום הזיכרון, המשפחה נפגשת עם הבסיס, הסיפורים, החברים, המדים, הטקסים והאווירה שמכפילים עשרות מונים את עוצמת היום, עוצמה שאינה משתווה לכל יום אחר. יום שבערבול חושים הוא לאומי ואישי כאחד. נכון, יום הזיכרון נועד לציבור הרחב – אך הוא נועד לכל הפחות גם עבור המשפחות השכולות. הן אלה אשר שילמו את המחיר היקר ביותר (פרט לנופלים עצמם) ואנו חוטאים בכך שביום היחיד שלכאורה נועד גם עבורן, אנו נוטשים אותן עבור ההכנות לערב.
נאמר גם כי למשפחה שכולה לא ישנה יום אחד. אכן, למשפחות רבות לא תעזור גם הפרדה של חצי שנה. לכך אין פתרון קסם. אך משפחות רבות מתחננות וזועקות לכך שהן זקוקות לנוח, נפשית כפיזית, אחרי היום העמוס. אחריו יש סיכוי שגם הן יצליחו להשתתף בחגיגות העצמאות שלשמה הקרובים שלהן נפלו.
אגב, ראוי לתת את הזמן המלא לשני הימים החשובים הללו גם עבור הציבור כולו. יום שלם לזיכרון. יום שלם לחגיגות.
ומה בדבר הטענה כי סמליות הזיקה בין הימים תישבר. כולם מדברים על השבוע הסמלי – משואה לתקומה. מתחיל עם יום השואה, דרך יום הזיכרון ומסתיים בחגיגות העצמאות. איכשהו את הקשר אל יום השואה, שהוא שבוע קודם לכן, מצליחים לראות. הזיקה בין הימים תשמר גם בהקדמה של 24 שעות.
“מגש הכסף”, בזכותו אנו חוגגים, מצווה עלינו לתת יום שלם לזיכרון. יום שאינו מהול בקניית בשר והכנות לערב. יום שבסופו ניתן להניח את הראש על הכר, לחשוב ולהירגע קמעה. כך ניתן את הכבוד הראוי לנופלים ומשפחותיהם. מגש הכסף שלנו מבקש יום אחד. זה הכל.
שמואל תמיר-שורקי הוא אחיינו של סגן דוד תמיר שנפל כטייס בסיני ביולי 1971, וחבר של אוהד שמש שנפל במבצע צוק איתן.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר