יותר מ- 20 כתבים זרים מרשתות התקשורת המובילות בעולם הגיעו להצגה ‘שולם’ כאורחי לשכת העיתונות הממשלתית
יוזמה משותפת של לשכת העיתונות הממשלתית (לע”מ) וקבוצת התיאטרון הירושלמי, במסגרתה הוזמנו שורה של כתבים זרים לצפות בהצגה ‘שולם’ המועלת באופן מיוחד לקראת יום השואה. בהצגה צפה גם שר ההסברה והתפוצות, יולי אדלשטיין, שנשא דברים בסיומה.
ההצגה ‘שולם’ מבוססת על סיפור אמיתי אותו חוותה מי שכתבה וביימה את ההצגה, השחקנית גבי לב, בת לניצולי שואה, שמספרת את הסיפור בבית בו גדלה ועל אביה (‘שולם’).
כאמור, יותר מ- 20 כתבים זרים מרשתות התקשורת המובילות בעולם השתתפו בהצגה כאורחי לע”מ. בין העיתונאים שישתתפו היו עיתונאים מסוכנויות הידיעות: רוייטרס, AP, וכן מהטלוויזיה הסינית, כלי תקשורת נורווגיים, גרמנים, שוודים ועוד. חלק גדול מהעיתונאים הגיעו עם בני / בנות זוג.
מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, אורן הלמן מסר כי הוא מייחס חשיבות רבה להשתתפותם של הכתבים בהצגה על מנת שייחשפו לנושא שואת העם היהודי מזוויות נוספות. המטרה היא לחזק את הקשר שבין הכתבים הזרים בישראל לבין ההוויה והמציאות הישראלית. השואה וניצולי השואה הם חלק מהזיכרון ההיסטורי של עם ישראל ונושא שמשפיע עד היום על המדינה ועל עם ישראל. המטרה היא לחשוף זאת, כמו שאנו מנסים לחשוף תופעות נוספות שלא קשורות בהכרח בסכסוך עם הפלסטינים. השתתפותו של השר אדלשטיין חשובה מאוד לאור סיפור חייו המיוחד ולאור תפקידו הממלכתי הנוכחי כשר ההסברה והתפוצות.
ההצגה עלתה שלשום – יום ב’, ב- 21:00 מוצאי יום השואה, בתיאטרון ירושלים.
על ההצגה:
אבי שוּלם וידר נפטר, בזמן שהייתי במסע הופעות בארה”ב. מאז רציתי ליצור יצירה לכבודו ולכבוד הדור המיוחד שהוא מייצג. דור שלמרות הקושי והסבל שחווה מצליח לא רק לשרוד אלא גם למצוא דרכים חדשות לביטוי האנושיות והחיוניות. החלטתי לגעת בפרדוקס של הרס ויצירתיות שהתקים באותו דור שעבר את השואה ברוח יהודית- ישראלית.
זמן רב היה לי קשה לגעת ישירות בנקודה זו, לא רק בגלל תחושת האשמה על שלא הייתי כאן כשאבי נפטר, אלא גם בגלל הגעגועים אליו.
השואה היתה בשבילי תמיד חוויה ראשונית. נולדתי אל תוך זה. באיזושהי דרך אני באתי משם. כשהייתי שואלת איפה הסבים והסבתות שלי, אבא שלי היה עונה: הגרמנים שרפו אותם. כששאלתי איפה בני הדודים שלי, חזרה התשובה: הגרמנים שרפו אותם. בדמיון, הילדות שלי, השואה, היתה תנור עם אש -תמיד, מכלָה, בוערת ושורפת; לא זו של הגיהינום, אלא אש מיוחדת לגרמנים שבה הם שרפו אנשים. מתוך אותו כאוס, אותו איִן, עוצבה הזהות שלי.
בכל בוקר כשהתעוררתי, האפשרות שאלקח בפתאומיות מהבית שלי, אקָּרע מהמשפחה שלי, היתה סבירה בהחלט; כל יום שבו זה לא אירע היה כמין אתנחתא. כמובן אי אפשר לחיות בכזו אינטנסיביות מבלי להשתגע.
קרש ההצלה שלי היה התיאטרון.
בהצגה ‘מעשה ברוריא’, אותו פחד קיומי קיבל צורה: סיפורה של ברוריא, שאביה נשרף באש על ידי הרומאים, שאמה הוצאה להורג- הפך להיות הסיפור שלי. בהצגה “אסתר” סיפורה של אסתר, שהיתה צריכה להתחנן בפני המלך להשיב את גזרתו של המן “להשמיד להרוג ולאבד…” – כל זה חזר והיה שוב הסיפור שלי.
כך שיצירתי על ‘שולם’, אבי, היתה בלתי נמנעת, היה בה מענה לאותם חומרים מהותיים שחיכו לי מאז ילדותי.
הדור המיתי של אבי הולך ונעלם מן העולם. מתוך ארבעת אחיו של אבי ששרדו את השואה והיגרו אחרי המלחמה לאוסטרליה, לא נשאר כבר איש. דודתי ריקי (רבקה) שפר ובעלה אצו, הדודים שלי מרצי (מרדכי) ופיפֶה (פנחס) וידר – נפטרו כולם בשנים האחרונות. דודתי ליצ’ו (לאה) ארנברג, אחות אמי, ובעלה יוסל – גם הם נפטרו.
הצורך לבדוק, לחקור, לשאול ולהעביר לדור הבא את הסיפור, הוא המשימה של הדור שלנו. אני – הילדה, האם והסבתא – מעזה כעת לתבוע את החופש שאינו מובן מאליו, ליצור מתוך החומרים שלהם, הסיפורים על חייהם, הסיפורים ששמעתי – הצגה.
היצירה ‘שולם’, אינה עבודה דוקומנטרית על חייהם, אלה יותר מין שיר לתיאטרון.
אבי מעולם לא בקש ממני לשמר או לספר את ספורי המלחמה וההשרדות שלו. גם אמי ושאר בני המשפחה לא בקשו זאת.
זו היתה יותר שאלה של אמון, הבטחה, צוואה שאני כמו רבים מבני דורי, דור שני לשואה, הרגשתי.
המקור העיקרי לסיפורים על העולם האחר הזה, היה אבי. מספר סיפורים מטבעו ומורה של אמת. הוא סיפר לי על אבותי אברהם יצחק ויעקב שאלוהים דיבר אתם כבר באור כשדים ועל אבותי האחרים צבי ויצחק-מנדל שחיו בטושנד ובמונקטש. בחיי היום-יום לא היה לי סבא כך שכל הדמויות האלו התערבבו בדמיוני. האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה גדלו וחיו יחד עם פסיל ושינדל שעל שמם אני קרויה. כילדה שגדלה באוסטרליה, לא היה בעיני שום הבדל בין רומניה לארץ ישראל. בשני המקומות לא הייתי מעולם ושניהם היו רחוקים מאוד.
בגיל מוקדם מאוד הבנתי שלאמת יש פנים רבות. אבי לימד אותי שהעובדות הן חשובות פחות. הסיפורים שהועברו אלי היו בעלי עוצמה אבל לא ברורים. החומר הזה של הרוח הוא שהוביל אותי לתאטרון. התיאטרון שהוא אמנות של הפיכת דברים בלתי נראים לדברים הנראים לעין. משהו קרוב להצגה שהיא חוויה מאצילה.
אחת האירוניות של החיים שלי, היא שאבי התנגד לבחירתי לעסוק בתיאטרון. מאוחר יותר אחרי יצירת “מעשה ברוריא” (היצירה היחידה שלי שבא לראות) הוא השלים עם בחירתי. מכל מקום אף פעם לא הצלחתי לגשר לגמרי בין שני העולמות האלה עד, אולי, הפעם.
כשהתחלתי לעבוד על “שולם’ היה לי ברור שאני רוצה לספר את הסיפורים הזוועתיים בהומור, כבדיחה מאחר וכך שמעתי אותם מאבא. חפשתי איך להעביר את החיוניות העצומה של כוח החיים והתאווה לחיים שספגתי בבית הוריי, יחד עם הזוועה של האנקדוטות. הדיאלקטיקה של הרס ויצירה בעת ובעונה אחת זהו פררדוקס שאינו מפסיק להעסיק אותי. בתהליך העבודה האתגר היה להגיע אל מעבר לספור האישי – משפחתי ולהפוך אותו לספור בעל מסרים ואיכויות אוניברסאליים, קולקטיביים. חפשתי איך לספר את הספור לא רק כאיזה ארוע שקרה בעבר אלא כמורשת שאנחנו העם היהודי היום נושאים אותה בהווה.
כל זה הוביל אותי למתוס הבסיסי של יציאת מצרים וליל הסדר. בהצגה ‘שולם’ הצופה נכנס לעולם בו שזורים חלום ומציאות, מתעוררות דמויות המתים ומצטרפות לרגע לשולחן ליל הסדר. ביושבן לצד קהל הצופים, הן מביאות ניחוחות משכרים מהמקומות בהם אהבו, חלמו וחיו בתאווה כשהן מנציחות את נצחון הרוח והאדם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר