בעיני נחמיה שטרסלר ההפרטה היא המזור לכמעט כל המחלות הכלכליות שלנו
די מפחיד להביט סביב ולראות איך כל מה שבנינו כאן ב-25 השנים האחרונות הולך ונהרס מול עינינו – עד כדי העמדת המדינה בסכנה. אם עד לפני שנה-שנתיים היתה הסכמה רחבה על כך שיש לצמצם את הוצאות הממשלה ולשמור על גירעון נמוך, הרי עכשיו הבון טון הוא הרחבה תקציבית. אם עד לא כבר קידשנו את הרפורמות המבניות וההפרטה, הרי שעכשיו אין רפורמות, וההפרטה סופגת מהלומות מכל עבר. אבל האמת הכלכלית היא, שאין תחליף למדיניות תקציבית שמרנית המונעת משברים, ואין פטנט טוב יותר לצמיחה מהירה ולעלייה ברמת החיים מאשר רפורמות והפרטה. בלי ההפרטה היינו מבוססים עד היום במשק ממשלתי-הסתדרותי מפגר. אבל למזלנו, באמצע שנות ה-80 קמו לנו כמה מנהיגים, שלא חטאו בחטא הפופוליזם ועשו את הדברים הנכונים – בלי להזמין משאלי דעת קהל. הם החלו בתהליך הפרטה ארוך, וכך שינו את מבנה המשק לטובה. במקום שהממשלה וההסתדרות ינהלו הכל, תפסו את הפיקוד אנשי העסקים, וחל שיפור ממשי בניהול ובביצועים בעזרת אנשים כמו צדיק בינו, תד אריסון, יצחק תשובה, לב לבייב, מוזי ורטהיים, נוחי דנקנר, עידן עופר, מתיו ברונפמן וחיים סבן – והרשימה עוד ארוכה. כך עבר המשק הישראלי את המהלך החשוב בתולדותיו: ממשק שהיה מורכב מחברות ממשלתיות והסתדרותיות, שמטרותיהן הגדלת כוח האדם, מינוי מקורבים ובני משפחה, חלוקת הטבות לוועד בלי שום שאיפה להרוויח או לפרוץ לשווקים חדשים בחו”ל – למשק המורכב מחברות פרטיות הרבה יותר דינמיות, הרבה יותר יעילות, הרבה יותר חדשניות, המנסות להשתלב בעולם הגלובלי – וכך מצעידות את המשק קדימה. האם שכחנו את הימים שבהם היה צורך לחכות שבע שנים לטלפון, בתור של 200 אלף איש, כאשר בזק היתה משרד הדואר? האם כבר שכחנו את קרטל חברות הדלק והגז (רובו ממשלתי), שעשה מאתנו צחוק? האם לא זכורה אל על הממשלתית, שסבלה משביתות ומאיחורים כרוניים בהמראות? ומי יכול לספור את המיליארדים שהציבור שילם במשך שנים למימון תעש הממשלתית, שעובדיה מסרבים להפרטה עד היום? ומה בקשר ל”מספנות ישראל”, שהיה מפעל חולה, מפסיד כרונית, ובו שביתות פעמיים בשבוע – עד שהופרט? לכן אין חשיבות לעובדה, שבנק הפועלים (הפרטי) מרוויח עכשיו פחות מבנק לאומי. זה קורה. אין זה אומר דבר על ההפרטה כולה. הרי אין שיטה של 100% הצלחה. אלא שכאשר מפעל פרטי נכשל ההנהלה הולכת הביתה, והנהלה חדשה מנסה לתקן – מה שלא קורה במגזר הציבורי. כמו כן, בענף הבנקאות יש גם הצלחות להפרטה, כמו בנק המזרחי, בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי. ברור שהמצב היה טוב יותר, אם באותה הזדמנות של תהליך ההפרטה היו דואגים גם להקטנה משמעותית יותר של הריכוזיות במשק – כי היא כן הוקטנה. ברור שהיה טוב יותר, אם במקום 20 טייקונים היו 50, ובמקום שני בנקים גדולים היו 10 בינוניים. אבל תמיד האויב הגדול של “טוב” הוא “טוב מאוד”. ובכל זאת “טוב” הוא הרבה יותר טוב מ”לא מספיק”. לכן אסור להפסיק עכשיו את תהליך ההפרטה. יש להאיץ אותו דווקא ולמכור את בנק לאומי כמה שיותר מהר. אפשר לעשות זאת בלי להגדיל את הריכוזיות אלא להקטין אותה על ידי מכירת הבנק לאיש עסקים חדש, או לקבוצה בינלאומית שאין לה שום השקעה משמעותית במשק. אחר כך ראוי להמשיך למכור מפעלים ממשלתיים נוספים, כמו בנק הדואר ונמלי הים והאוויר. אבל נראה שיצר ההרס העצמי שלנו אינו מאפשר לעשות את המעשים הנכונים. לכן במקום להמשיך לצמצם ולייעל את המגזר הציבורי – מגדילים אותו עכשיו, ובמקום להמשיך ברפורמות ובהפרטה – עוצרים את הרפורמות ופוגעים בהפרטה, וכך בולמים את שני קטרי הצמיחה החשובים הללו. מתי נשנה שוב כיוון? נראה שבמשבר הבא.
למאמר המקורי לחצו כאן |
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר