בתקופה המודרנית חוו שני עמים גדולים עיוורון, מחדל והפתעה כפי שחווינו אנחנו במלחמת יום הכיפורים – האנגלים והרוסים במלחמת העולם השנייה.
שניהם הוזהרו מראש, התעלמו ושילמו בתמצית דמם את מחיר דבקותם באשליית “שלום, שלום – ואין שלום”. בשני המקרים, תחילה היו מחדלים מפלצתיים שגרמו לאבידות הרסניות, אך בסופו של דבר נסתיימה הלחימה שם וכאן, בניצחונות מזהירים. מדוע שם “השורה התחתונה” היא שמחת ניצחון ואצלנו – תוגה ונמיכות קומה?
בתפר בין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים ל- 20 שנה להסכם אוסלו חווה עם ישראל את החוויה הטראומטית, שישעיהו הנביא תאר אותה במלים אלה:
“הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע,
שמים חושך לאור ואור לחושך,
שמים מר למתוק ומתוק למר,
הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים…”
את הרע של אסון אוסלו חגגה התקשורת העוינת כדבר טוב,
ועל הניצחון המזהיר של מלחמת יום הכיפורים התאבלה כעל מפלה רעה.
בתקופה המודרנית חוו שני עמים גדולים עיוורון, מחדל והפתעה כפי שחווינו אנחנו במלחמת יום הכיפורים – האנגלים והרוסים במלחמת העולם השנייה. על שניהם נכפתה מלחמה שלא רצו בה, והרצון העז למונעה סנוור את עיניהם מלראות את כוונות הזדון של האויב. שניהם הוזהרו מראש, התעלמו ושילמו בתמצית דמם את מחיר דבקותם באשליית ‘שלום,שלום’ – ‘ואין שלום’, כדברי הנביא.
נוכח האורגיה של הכאה על חטא, שהשמאל וכלי הביטוי שלו הפכו לפולחן שנתי כל יום כיפורים, מתבקש לבדוק – מה קרה בבריטניה בשנת 1940 במה שנכנס להיסטוריה כ-“קרב על בריטניה” ואיך התקבע האירוע הטראומטי הזה בתודעה ההיסטורית של העם האנגלי. ומה קרה החל ב-22 ביוני 1941, יום “מבצע ברברוסה” – הפלישה הגרמנית לרוסיה, וכיצד בעת הזאת נתפסת שם המלחמה הנוראה ההיא. אחר כך – נערוך השוואה.
נתחיל בברית המועצות.
סטלין היה חשדן פתולוגי. הספיק לו לחשוד באחד מתוך אלף כדי להורות לרצוח את כולם, וזו אינה הגזמה. אולם אותו סטלין האמין להיטלר, “שקרן ברישיון” כפי הביטוי הערבי. איך עלה על דעתו של האיש הערמומי והציני הזה, סטלין, לתת בו אמון עיוור למרות מידע מדויק שקיבל מכל סוכניו – מן המרגל הסובייטי, הגרמני זורגה שישב ביפן ועד ל”תזמורת האדומה”, רשת בראשות היהודי טרפר שמרכזה היה בג’נבה ומקורותיה היו בין היתר במט’כל הגרמני – כולל מידע שציין את התאריך המדויק של הפלישה הגרמנית? עובדה: עד לרגע הפתיחה באש המשיך סטלין לספק לנאצים מזון וחומרי מלחמה אסטרטגיים. סוכן ריגול שמסר לו מידע מדויק, הוא הוציא להורג בעוון ‘הפצת אינפורמציה כוזבת’. עמים שלמים הגלה, אבל תושבים בקרבת הגבול אסר לפנות, וביצורים בגבול אסר לבנות, כדי שלא לעשות חס וחלילה ‘פרובוקציה’ לגרמנים, כמו שאצלנו לא גייסו מילואים מחשש ‘פרובוקציה’.
סטלין, שנדהם מההתקפה הגרמנית, סבל לאחר כמה ימים מהתמוטטות עצבים והסתגר ב-“דצ’ה” שלו, וכאשר הגיעה אליו משלחת ה’פוליטבירו’ חשב שבאו לעוצרו. אבל הם בקשו שיחזור וינהיג, לא העזו לעשות צעד בלעדיו. ואז התאושש.
כתוצאה מן המחדל וההפתעה, שסטלין וחבריו לשלטון היו אחראים להם, הגיעה ברית המועצות אל סף הכיליון, הרבה יותר קרוב ממצבה של ישראל ביום השני או השלישי למלחמת יום כיפור, שגרם לדיין להרהר באפשרות של ‘חורבן בית שלישי’. הצבא הגרמני התקדם בקצב של 80 ק’מ ליום וחדר עמוק לתוך רוסיה ואוקראינה. חיילים נאצים העפילו אל הגבוה בהרי הקווקז, כבשו את חצי האי קרים, הגיעו אל נהר הוולגה, נגעו בתחנת הטראם האחרונה שלפני הבירה מוסקווה וצרו על לנינגרד 900 יום, עד שלמעלה ממיליון מתוך 3 מיליון תושביה מתו ברעב.
ביום אחד השמידו הגרמנים על הקרקע רבע מכל חיל האוויר הסובייטי. בסוף אוקטובר 1941 הספיקו לכבוש 800,000 ק’מר !
הסובייטים ספגו אבידות מסמרות שיער: 10 מיליון ו-600,000 חיילים הרוגים, מהם 3,6 מיליון שמתו בשבי הגרמני. בשבי נפלו 5 מיליון ומאתיים אלף. בנוסף מתו כתוצאה מן המלחמה כ-20 מיליון אזרחים.
בסוף המלחמה היתה אוכלוסיית בריה’מ קטנה ב-45-50 מיליון מהתחזית לפני המלחמה. זאת, מפני שאחוז עצום מבין הנופלים היו צעירים.
כדי לקבל קנה מידה להשוואה למלחמת יום הכיפורים כדאי להביט גם באבידות האויב הגרמני, שהיו פחותות מאבידות הרוסים. הגרמנים המנוצחים איבדו רק 5 מיליון חיילים בחזית הרוסית, 3 מיליון ושלוש מאות אלף נפלו בשבי. כלומר, התוקפן המנוצח סבל פחות מהמנצח, קורבן התוקפנות. לעומת זאת, במלחמת יו’הכ נפלו לערבים למעלה מ-22,000 הרוגים לעומת 2685 הקורבנות הקדושים שלנו, ובשבי שלנו נפלו 8994 חיילי אויב לעומת כ-300 שבויים שלנו.
לקח לבריה’מ לא ימים כמו במלחמת יוה’כ, כי אם כמעט 4 שנים כדי להחזיר את הגלגל מבחינה טריטוריאלית.
ובחזרה לכאן. לצורך עיוננו לא חשוב, מה גרם למצב הקריטי שאליו נקלעה מדינת ישראל: האם היה זה בעיקר הלחץ האמריקני שלא לגייס מילואים ושלא להנחית מכת מנע ושלא להכניע את הארמיה השלישית פלוס מניעת תגבורת? האם היתה מזימה קרה, מחושבת וצינית של קיסינג’ר, ביחד עם המצרים, לביים מפלה ישראלית חלקית, מספיק כדי לעשות אותה בשלה לנסיגה וכדי לשקם את ‘הכבוד הערבי’ שהושפל ב-ששת הימים, ובכך לגרום להוצאת הסובייטים ממצרים ולהחלפתם באמריקנים? ואולי סתם טמטום, אטימות וחולשת דעת בהנהגת המדינה והצבא? מה סימא את עיניהם של זעירא, ראש אמ’ן, ואנשיו? מה עבר בראשו של האיש שהציב 500 חיילים ישראלים, מפוזרים במעוזים, מול כמה מאות אלפי חיילים מצרים וחשב שזה מספיק? ומדוע מיתקן להצתת תעלת סואץ נתגלה כבדיחה, ו’אמצעים מיוחדים’ לקליטת התקשורת המצרית, שהכל היו בטוחים שיתנו את ההתראה הבטוחה, לא נפתחו כלל? ומפני מה לא הופעלה תכנית ‘שובך יונים’ להגנת המעוזים ע’י קירוב 268 הטנקים שחיכו בעומק סיני? ולמה ראש המוסד לא גילה לראש הממשלה דבר קבלת ההתראה מסוכן-העל המצרי? ומדוע ראש אמ’ן מנע מן הרמט’כל את הידיעה החיונית שמשפחות היועצים הרוסים עוזבות? וכיצד ייתכן, שאפילו אזהרה אישית שהעביר המלך חוסיין לגולדה הושלכה הצידה? ואיך הימ’חים היו חסרים ומבולגנים, ואיך המודיעין לא סיפק מידע, למשל על הסאגרים, נשק הנ.ט. שעשה שמות בשריון הישראלי, וכל זה רק רשימה חלקית?
אותנו מעניינת כאן רק השאלה, לאן לקחה החברה הישראלית את כל צרור הכישלונות האלה, וכנגד זה – לאן לקחו הרוסים את הפאשלות הנוראות שלהם, ומדוע יש בין השניים כזה הבדל תהומי? הלא בשני המקרים, תחילה היו מחדלים מפלצתיים שגרמו לאבידות הרסניות, אך בסופו של דבר נסתיימה הלחימה, שם וכאן, בניצחונות מזהירים. מדוע שם ‘השורה התחתונה’ היא שמחת ניצחון ואצלנו – תוגה ונמיכות קומה?
מן הנתונים העובדתיים בשטח מתקבלת תמונה הפוכה של קל וחומר – שאם הם שמחים, לנו ודאי אין הצדקה לעשות מיום הכיפורים יום של רגש נחיתות לאומי:
להם החריבו אלפי ערים וכפרים בעומק מאות קילומטרים, אצלנו האויב לא זכה לנגוע אף ביישוב אחד והצליח לחדור קילומטרים ספורים בלבד; בריה’מ איבדה אולי 20% מתושביה, בעוד אבידות יום הכיפורים, עם כל הכאב על כל אבידה – היו פחות מעשירית האחוז של אוכלוסיית ישראל שמנתה אז למעלה מ-3 מיליון. רק במלחמת השחרור היו אבדותינו פי 12 מזה! בנות הברית התגברו על החיה הנאצית רק כעבור 5-6 שנים, אנחנו הגענו לשערי דמשק וקהיר אחרי שבוע, שבועיים, לאחר שהשמדנו למצרים, לסורים, לעיראקים ולירדנים בין 2000 ל-3000 טנקים, וכ- 500 מטוסים ומסוקים (כנגד 400 טנקים ולמעלה מ-100 כלי טיס שאבדו לנו).
איך מצטייר ברוסיה יום תבוסת גרמניה הנאצית – כיום ניצחון או כיום דיכאון? האם הם גאים בלחימת הגבורה שלהם או מתביישים ומלקים את עצמם על העיוורון, ההפקרות והניהול הנפשע שאפשרו בכלל את ההתקפה הגרמנית? לו רצו, היו להם סיבות טובות להתייסר, יותר מאשר לנו ביום הכיפורים. אבל הם לא רצו. הם – וכמוהם כל עמי העולם חוץ מעם ישראל בארצו – מתרכזים בפשעי הגרמנים ובעונשים שבאו עליהם, בעוד אנחנו איננו חדלים מלהאשים רק את עצמנו. הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור לסינג, בספרו על השנאה העצמית היהודית, אפיין אותנו בכך שכל העמים, כשזר עושה להם עוול מאשימים אותו, בעוד אשר אנחנו מאשימים את עצמנו ואיננו חדלים מלשאול ללא הרף איפה חטאנו ולהאמין שבאשמת חטאינו באו עלינו הרעות, לא באשמת האויב! לסינג האמין שהציונות והממלכתיות היהודית המחודשת ירפאו את החולי הנפשי הזה, אך הוא נרצח ע’י הנאצים עוד בשנת 1933, 40 שנה לפני המלחמה בה הוכיחו היהודים שהם יודעים להילחם ולהכות אויב, אך לא לנצח, כי תחושת ניצחון היא מצב נפשי.
הרוסים,ורבים אחרים מבנות הברית, קבעו יום מיוחד, את ה-9 במאי, כ-“יום הניצחון” והם חוגגים אותו ברוב טכס, מבלי לפסוח כמובן במידה הראויה על זכר הקורבנות והגיבורים שנפלו. והם מקיימים מיצעדים ותהלוכות, וכמובן הוציאו בולי ניצחון. כל הארץ זרועה אנדרטאות להנצחת מה שהם מכנים “המלחמה הפטריוטית הגדולה”, ואפילו בנתניה הוקמה אנדרטה , ופוטין בכבודו ובעצמו בא לחנוך אותה. אנדרטה לניצחון יום הכיפורים, גדול ניצחונותינו – אין!
בעצם, הכל הוא עניין של דגש. מאותן עובדות אתה יכול לשאוב תעצומות נפש או- אם יש לך אופי דכאוני – מפח נפש ומרה שחורה, וזה מה שעושה לנו התקשורת העוינת. אתה יכול להתייחס אל כל השגיאות והפאשלות פלוס האבידות והנזקים העצומים שנגרמו בעטיין, כדי לנשום עמוק ולהכריז שלמרות כל אלה התגברת וניצחת, וככל שהנפילה היתה יותר עמוקה, כך הקימה והתקומה מפוארות יותר.
ואתה יכול להיפך – למנות את כל הכשלים והמחדלים, להעמיק ולחטט בפצעים ורק בסוף, כבדרך אגב, להוסיף בהערת-שוליים, שבדי עמל הצלחנו לחלץ את עצמנו, וזו אינה בכלל סיבה למסיבה, כי אם להיפך – להטחת אשמות בלתי פוסקת. האם זה קו אופי שלנו, שאין לו תקנה? או שמא בכוונת מכוון מישהו מעוניין לטפח בנו רגשי נחיתות? דבר אחד ברור: שיחקנו היטב לידי אויבינו. ע’י הפיכת ניצחון יוה’כ ליום אבל אפשרנו להם – הזמנו אותם! – לחגוג מצידם את מפלתם, כאלו היתה ניצחונם! את ‘ניצחון אוקטובר’ חוגגים המצרים ולא אנחנו, שהגענו 100 ק’מ מקהיר ולא היה מה שיעכב בעדנו, כבשנו את ג’בל עתקה, את נמל עדביה, את שדה התעופה פאיד וכיתרנו את הארמיה השלישית , מחצית מכל הכוח הלוחם שלהם! וחגגו הסורים. אלה ואלה יש להם מוזיאונים מיוחדים שבהם הם מנציחים ניצחון שלא היה, מנציחים שקר והונאה המזינים מחדש, עוד ועוד, את שנאת ישראל ואת ייצר המלחמה.
קשה לקבוע, כמה מן האיסור שהטיל הצנזור השמאלני על שמחת ניצחון יום הכיפורים הוא מתוך תכונה יהודית מולדת, וכמה – שטיפת מוח מכוונת, להביא לידי עוד ועוד נסיגות, עד שנתכנס מחדש מאחורי מה שאבא אבן כינה “קווי אושוויץ”.
יתר על כן, אולי זו מלחמת–תרבות, החורגת הרבה מעבר לשאלת הגבולות, של טיפוס יהודי גלותי שהתאהב בגבו הכפוף – מול דמות היהודי החופשי המנסה לזקוף את קומתו בארץ מולדתו? הציונות המקורית דווקא השתדלה להוציא את היהודי מן הדימוי העצמי הנמוך, מן ההלעגה העצמית ולעשותו יותר אופטימי ובטוח בעצמו ובעתידו. טיפחו דמויות כמו המכבים ובר-כוכבא, ובשנים הראשונות של המדינה אכן היו מיצעדי ניצחון ואלבומי ניצחון (שהיום מוזכרים לשמצה!), ועדיין לא אמרו: ‘סליחה שניצחנו!’ ואז הגיעה הריאקציה הגלותית, ולא מכיוון נטורי קרתא שאינם נחשבים, אלא מצד ‘צברינו החמודים’ ובעיקר ‘העוקצנים’: סיפורי גבורה? אאוט! בר כוכבא – אאוט, צבאיות וגאווה לאומית – מלים משוקצות. חזרה תסמונת “תולעת יעקוב”, ובגדול. ואם נמצא מי שציטט ‘אם אין אני לי, מי לי’, מיד הוסיפו לו ‘ואני כשלעצמי, מה אני’?
במהפכת-הנגד הזאת לציונות ולכל מה שהיא מסמלת נועד ליום הכיפורים תפקיד מרכזי, בתנאי ששמים את הדגש על אותם הימים, פחות משבוע , שבהם צה’ל קיבל מכות, תוך השתקה שפלה ונבזית של הכוחות והעוצמות שלנו, שהפכו התחלה כל כך עלובה לניצחון כל כך מפואר.
לא אחר מאשר נחום ברנע מצא לכך ביטוי קולע: “הבכי ניצח את הזעם”…ועל כך ניתן להוסיף שאצל עמים נורמאלים – הזעם מנצח את הבכי!
קצרה היריעה מלהרחיב את הדיבור גם על “הקרב על בריטניה”. די אם נאמר, שיש לבריטים כל הסיבות להאשים את עצמם אף יותר מאשר אנו את עצמנו. הם פייסו את היטלר בצורה מחפירה, בגדו בקלון בצ’כוסלובקיה, היה להם מלך פרו-נאצי ועימו לא מעט מן השכבה השלטת, הם נידו את האיש הבודד שהזהיר אותם מבעוד מועד ורדפו מתוך פחדנות אחר “שלום בימינו” עם פסיכופט ורוצח המונים, וכמובן לא הכינו את עצמם למלחמה בעוד הרוצח מתחמש לעיניהם. והם שילמו אכן ביוקר, בעיקר באובדן האימפריה שלהם ובאופן מיידי, במלחמה, בנפילת 544 טייסים ואובדן 1547 מטוסים, בהפצצת לונדון וערים אחרות , עם 40,000 הרוגים אזרחיים.
ולמרות כל אלה, גם כאן חוגגים את ‘הקרב על בריטניה’ כניצחון גדול, רואים בו מקור לגאווה והוא נרשם במאזן הלאומי בצד הרווח ולא בצד ההפסד, ההיפך ממה שעושים אנחנו בניצחון שלנו.
הגיע הזמן להבין, שהמאבק של התחדשות עם ישראל בארצו אינו רק בתחום הגיאוגרפי. המלחמה ניטשת בכל עוז גם, ואולי בעיקר, בשדה הרוח.
אליקים העצני
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר