מעבר הגבול ניצנה שבין ישראל למצרים נקרא על שמו של חבר הכנסת לשעבר אריה (לובה) אליאב ז”ל.
בטקס קריאת המעבר על של אליאב אמר שר התחבורה ישראל כץ, שההחלטה על כך התקבלה בכדי להנציח את זכרו של אליאב, זוכה פרס ישראל על תרומתו לחברה, ממקימי חבל לכיש ומייסד כפר הנוער ניצנה, שהיה אות ומופת למנהיגות ציונית.
אמר כץ: “ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל היא הגשמת הציונות. כמי שגדל וממשיך להתגורר בצפון חבל לכיש, אני מכיר עוד מתקופת ילדותי את פעילותו הנחושה ותרומתו הרבה של לובה אליאב לקידום ההתיישבות בדרום הארץ”.
בטקס שהתקיים השבוע במסוף ניצנה השתתפו אשתו של אליאב טניה ושני בניו, ראש המועצה האזורית רמת הנגב שמואל ריפמן, מנכ”ל רשות שדות התעופה (רש”ת) יעקב גנות, ח”כ לשעבר אופיר פז-פינס ונציגי עמותת ארץ הצבי.
מעבר הגבול בניצנה ממוקם בפתיחת ניצנה, בסמוך לכפר הנוער ולמושב קדש ברנע. המסוף, מופעל על ידי רש”ת הוקם בשנת 1982, בעקבות הסכמי השלום בין ישראל ומצרים, במסגרת מימוש יחסי הנורמליזציה בין שתי המדינות.
בשנים האחרות השקיעה רש”ת יותר מ-30 מיליון שקל, בשדרוג המסוף. השדרוג כלל שיפור תשתיות האחסנה ובניית עמדות המתנה לפריקה והעמסה של משאיות. בשנה הבאה תתמקד רש”ת בבינוי מתחם לשינוע חומרים מסוכנים ובסלילת אספלט לשיפור שטחי התפעול, במטרה לשפר את שירות ללקוחות המסוף.
תולדות חייו ופעילותו הציבורית
נולד בשם אריה לובה ליפשיץ במוסקבה, השני משלושת ילדיהם של מתילדה לבית פרנס ויוסף ליפשיץ. סב-סבו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר, רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב”ד. אליאב עלה לארץ ישראל בשנת 1924, ולמד בבית-הספר “הלפרין” בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים במגמת היסטוריה כללית וסוציולוגיה.
בשנת 1936 הצטרף לארגון “ההגנה”, ובמלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים1941–1945. לאחר תום המלחמה גויס לשירות הידיעות של ההגנה (ש”י), ואחר כך למוסד לעלייה ב’, שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948פיקד על ספינות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק”מ בספינת המעפילים “חיים ארלוזורוב” תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.[1]
במלחמת העצמאות הועבר מחזית ירושלים לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים – מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף). לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש, גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם.
בשנים 1955–1957 עמד בראש צוות ההקמה של חבל לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961 עמד בראש צוות ההקמה של העיירהערד. בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי לכך שהיה נציג “המוסד לעלייה”. בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.
כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא”י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975. בין השנים 1966–1967 שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה. עמד בראש שלוש משלחות ישראליות שסייעו בשיקום אזורים, שבהם התרחשו רעידות אדמה קטלניות: אגאדיר, מרוקו (1960); חבל כאזווין, איראן (1962); מנגואה, ניקרגואה (1972).
ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה, לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד ייקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת, עדכן את אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. אשכול לא נטה ליזמה, לכן פנה אליאב למזכירת המפלגה, גולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש”עניי עירך קודמים”. בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 1968–1969 שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ”ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ריאיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. גולדה מאיר, שהייתה ראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין ראש הממשלה גולדה מאיר ואחרים בהנהגת מפלגת העבודה. באפריל 1971 הגיש אריה אליאב את התפטרותו מתפקיד מזכ”ל מפלגת העבודה.
לאחר התפטרותו, כתב את הספר “ארץ הצבי” (הושלם במאי 1972), שבו ביטא את חזונו לעתיד ארץ ישראל. כעבור כמה חודשים, כתב סיפור אלגורי בשם “השחף”, סיפור על ספינה שמלחיה וקציניה שאננים ושחף אחד מנסה להזהיר אותם בפני הסערה הממששת ובאה. ב-15 בספטמבר הציע את הסיפור לפרסום ב”דבר”, תוך הדגשה שמדובר בסיפור אלגורי על הממשלה השאננה, אך חנה זמר, עורכת העיתון, סירבה לפרסם אותו. לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, כעבור שלושה שבועות, הבינו את הנבואה שבסיפורו.
בעקבות מלחמת יום כיפור (1973), הגיע אליאב למסקנה כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. ב-1974 יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציהומהאופוזיציה, שלום לוין, שניאור זלמן אברמוב ובנימין הלוי, ב”מנשר הארבעה”, שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום. באפריל 1975 פרש ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת רצ בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית. בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של”י, שזכתה בשני מנדטים. בינואר 1979 פרש מהכנסת על מנת לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. בבחירות לכנסת האחת-עשרה (1984), התמודד ברשימה עצמאית, לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה, אך אף על פי שזכה בכ-15,000 קולות (כמנדט אחד), לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. ב-1987 שב למפלגת העבודה, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992).
במהלך שנות ה-80 עסק בהוראה בבתי ספר, בבתי-כלא ובמכללות. בין היתר לימד מבוגרים באור עקיבא, היה מורה מתנדב בקריית שמונה, בשדרות ובמעלות ושימש כאח מתנדב בבית החולים “הדסה” בתל אביב. ב-1986 הוא הקים (בסיוע אורי גורדון) את הקהילייה החינוכית ניצנה שבחולות חלוצה בנגב, על גבול ישראל-מצרים, שבה משתתפים בני הנוער במערכת ייחודית של למידה על מורשת הנגב ועתידו ושל הקניית ערכים דמוקרטיים. עמד בראש ניצנה 24 שנים, עד 2008.
ב-1993 התמודד במפלגת העבודה על מועמדות המפלגה למשרת נשיא מדינת ישראל בבחירות במרכז המפלגה, אך הפסיד לעזר ויצמן.
בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומה לחברה. ב-2003 זכה בפרס בן-גוריון על מפעל חייו בקליטת עלייה וביישוב הנגב על פי חזון בן-גוריון. אליאב נמנה עם מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005. ב-2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן,[2] ובכך היה למי שקיבל את התואר הזה מטעם כל האוניברסיטאות בישראל.
אליאב פרסם מספר ספרים. ספרו החשוב ביותר הוא “ארץ הצבי” שפורסם בשנת 1972, ובו הוא פורס את מכלול רעיונותיו על השלום עם הערבים ועל החברה הישראלית. הספר במלואו ופרקים ממנו תורגמו לשפות אחדות, והוא יצא במהלך השנים בתשע מהדורות בעברית. בבחירות לכנסת השמונה עשרה הוצב במקום ה-118 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת, אך אחרי הבחירות פרש ממפלגת העבודה.
אליאב נפטר בשנת 2010 בתל אביב, בגיל 89, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. אחותו לאה נישאה לתעשיין ישראל סחרוב.
הנצחתו
על שמו נקרא היישוב אליאב (שמו הקודם: חרוב) בחבל לכיש אשר אבן הפינה להקמתו הונחה בידי חברי היישוב ביום פטירתו של אליאב. כמו כן, נקראים על שמו “פארק אליאב” ליד הכניסה הצפונית של קרית-גת, בירת חבל לכיש, ובית הספר היסודי בלכיש . מכינת בינה, מכינה קדם-צבאית בישיבה החילונית בדרום תל אביב נקראת אף היא על שמו. לציון יום הולדתו התשעים החליטה עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמו.
ספריו
בין הפטיש והמגל – ניסיון אישי בקרב יהודי ברית המועצות (תחת שם העט בן-עמי), 1965. זיכה אותו בפרס אוסישקין
הספינה אולואה – סיפורו של ארטור, 1967.
יעדים חדשים לישראל (חוברת), 1969.
קפיצת הדרך, 1970.
בין הפטיש והמגל, 1971.
ארץ הצבי – הערכת מצב, 1972.
הרוח לא יקח, 1974.
שלום, 1975.
סולם ישראל – חלום ושברו, 1976.
עולם מלא, 1980.
טבעות שחר (אוטוביוגרפיה), 1984.
לב חדש ורוח חדשה, הוצאת עם עובד, 1986.
בואי השלום, 1995.
שלום, 2005 (מהדורה מעודכנת, עם דני קרוון, הוצאת דניאלה די-נור/עם עובד)
תאומי צבייה, 2005.
משני עברי המעברה, 2006 (יחד עם יוסי אלפי)
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר