יותם פלדמן צריך לברך “הגומל”. הוא רק נתפס על-ידי המצרים, נלקח למעצר ונחקר, ומי יודע מתי ישוחרר. ואולם לפחות, וזו סיבת “הגומל”, הוא נותר בחיים. הוא לא נורה בגבו, בעת שניסה להבריח את הגבול ממצרים לישראל, כדי לחוות את תחושותיהם ופחדיהם של הפליטים הסודאניים העושים את כל הדרך הארוכה, המדברית, מסודאן, דרך סיני אל “הארץ המובטחת” – ישראל.
יותם, כעיתונאי בדם, וקצת חוצפן יש להודות, ביקש להכין כתבת-שטח טלוויזיונית על תלאותיהם של אותם בני אנוש אומללים.
שלא כמו יותם פלדמן, פליטים רבים, חסרי ישע, נטולי כל תקווה, נעדרי שם ובית, אינם מצליחים להגיע לתחום ישראל. לא בגלל חיילינו המפטרלים לאורך הגבול הארוך והמשמים, אלא בגלל הצד השני, שחיילים מצריים פרושים למלוא אורכו. להם ההוראות הן חד-משמעיות: להרוג כל מסתנן, משם לכאן או מכאן לשם. אין רחמים על הפליטים הללו, שכל מה שהם מבקשים זה קרש הצלה לחיים-לא-חיים שלהם. לשם כך הם אכן מוכנים להסתכן עד מוות.
לכל ברור, כי לא במצרים תימצא להם ישועה. מצרים, שבקושי יכולה לכלכל את עשרות מיליוני אזרחיה, וכידוע עניי עירך קודמים, אינה מוכנה לקלוט ולו אף פליט אחד מהארץ השכנה, ויהי אפילו מוסלמי. במצרים אין חכמות. האצבע על ההדק קלה, ההוראות נוקשות, היחס לזרים חשדני, אפילו הם סודאנים או פלסטינים, לא רק ישראלים, השנואים כל כך על האליטה התם.
ולכן, מצרים זו יכולה להרשות לעצמה לנקוט בכל האמצעים, בלא חשש מביקורת פנימית או בינלאומית. מצרים זו אינה קולטת פליטים, היא נוהגת כלפיהם בנוקשות וברצחנות – ואין פוצה פה ומצפצף עליה. אין עליה שום ביקורת באו”ם או בקרב יפי הנפש מבית או מחוץ.
מצרים זו גם יכולה להקים קיר ברזל, חיץ בלתי עביר, בינה לבין רצועת עזה – ולא תואשם במצור על העזתים האומללים ובהרעבתם. מצרים זו מאפשרת את כל ההתבטאויות האנטישמיות בתקשורת שלה, בקמפוסים, בהפגנות שלעורכי דין וראשי איגודים מקצועיים, שריפת דגלי ישראל וארה”ב – וזה בסדר מבחינת הסדר העולמי.
וכמו מצרים כך שאר העולם הערבי-מוסלמי. למתרחש בו מדי יום ביומו, הקהילה הבינלאומית והתקשורתית אדישה. מעשי הרצח, החיסולים, מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת מתפוצצות, עשרות קרבנות חפים מפשע – כל אלה הם עניין של יומיום במזרח. אין בהם כדי לשבש את מנוחת מזכ”ל האו”ם, שלוות הבית הלבן ושלום האיחוד האירופי.
מבחינתם, זה בסדר, זה לא פגיעה בסדר העולמי. זו לא מנהיגות שיכורה, זה לא מאיים על אלה הספונים בהיכלות הזכוכית והשיש.
יש רק גורם אחד, שטורד את מנוחתו של חתן פרס נובל לשלום, הלא הוא הנשיא אובמה ועושי דברו מסוגם של הילרי, גיבס הדובר הזחוח והעיתונאי החצוף תום פרידמן: זוהי ישראל. כל הזדמנות טובה לעלוב בה, להכות בה, לירוק בפרצופה. לדידם, ישראל היא המתעללת בפליטים, היא המרעיבה את העזתים, היא המכשול לשלום.
גם אם נעשתה טעות מצידה, בעת ביקור סגן הנשיא, שהעתיר עלינו מילות אהבה נבובות, אין טעות זו מגיעה לסדר הגדול של המעשים הנוראיים המתרחשים כל העת בתחומי הרשות הפלסטינית, העולם המוסלמי ובאיראן. אבל ישראל היא מטרה נוחה לצלוף בה, כי זה באינטרס של המימשל הנוכחי בוושינגטון. לשם כך הוא נעזר כמובן בעיתונים, בעיתונאים ובכמה פוליטיקאים בישראל עצמה, שכדי להפיל את שלטון נתניהו לא ירסנו עצמם.
המימשל נבח – מי לא ירא? לא עקיבא אלדר, לא סימה קדמון, לא יואל מרקוס , לא יוסי ביילין וחבריהם. להיפך, הביקורת המתוזמרת מוושינגטון מגבירה את יללותיהם מעל כל הבימות הניתנות להם. בעיניהם, ישראל היא “הילד הרע”, בוודאי בעידן נתניהו. בעיניהם – בחירתו היא טעות, לא החלטה דמוקרטית של עם בבחירות חופשיות.
ישראל ונתניהו אשמים בתסכולו של נשיא ארה”ב מהיעדר כל הישג – ולא החמאס הרצחני, ולא אבו-מאזן האנטישמי, ולא מצרים החונקת את הרצועה והורגת בפליטים, ולא המתאבדים המוסלמים ההורגים מדי יום בעשרות בבני עמם באפגניסטן, פקיסטן ועיראק, ולא אחמדינג’אד שדיבוריו האנטישמיים עולים בקיצוניותם על אלה של מורהו ורבו היטלר יש”ו.
יש לברך את ראש הממשלה על אמירתו, בשיא הסערה, ש”נמשיך לבנות בירושלים”. הן רק שפה כזו מבינים בעולמנו. שפת הדרישות, שפת הנחרצות, שפת הזכות ושפת הכוח. עמוד על שלך – גם במחיר חילוקי דעות, שיש לקוות כי הם זמניים, אפילו עם הידידה הקרובה ביותר שלך, שיחסינו עימה הצטננו – ואז אולי יבקרו אותך, אך גם יעריכו אותך. הצינון ביחסים אין אשמתו רק בנו, בראש ממשלתנו, אלא קודם כל במימשל החדש בן השנה בארה”ב, שגב’ קלינטון – פעם ידידת אמת – מייצגת אותו באופן הנלעג ביותר.
ראוי לזכור: עניין ה-1600 אישורי בניה הם רק אמתלה, בידי מימשל ש”פתח עלינו באש” והתיר בכך את כל חרצובות הלשונות, ההפגנות והאיומים הקיצוניים מכל עבר כלפי ישראל. אפילו על קימומו מהריסות של בית הכנסת “החורבה” יצא קיצפם הזדוני. ואובמה? – הוא הרי “חיפש” מלכתחילה את נתניהו ובאמצעותו את המדינה המבודדת ביותר במזה”ת ובעולם. הוא “חיפש” מטרה קלה להישגים קלים ומהירים, שיצדיקו את ה”נובל” שקיבל בטרם עת, ומצא את מדינת העם היהודי כמטרה קלה לחיצי תיסכולו.
ולכן, מרקוס ולבני, קדמון ושריד “שלנו”, יכולים להרים קול זעקה על נתניהו, אבל העם ברובו איתו, ובתנאי שבמצב לא קל זה יגלה מנהיגות-אמת: יעמוד בקור רוח על שלו, על עיקר העיקרים, ועיקרם – על מעמדה של ירושלים כפי שנתקבע מאז מלחמת ששת הימים: עיר בירה לעם ישראל בלבד, מאוחדת ושלמה, ניבנית ומתפתחת, ובה חופש פולחן מוחלט לבני כל הדתות.
מול הלוחצים אותך – הפעל לחץ נגדי. גם אם הם ידידים. כך למדת, ראש הממשלה, מזאב ז’בוטינסקי.
ולבסוף: נקווה לראות את העיתונאי יותם פלדמן, שסיכן את עצמו ומשלם עכשיו מחיר – משתחרר במהרה. משרד החוץ יעשה בוודאי הכל להביא לכך. יותם הרי איננו חייל, הוא איננו בגדר שבוי. אין זה, ח”ו, מקרה “גלעד שליט” שני. והרי מדובר במדינה שכנה, שיש לנו עימה, כך אומרים, יחסי שלום. עליו להיחקר – ולהשתחרר. זה מבחן היחסים הרשמיים עם מצרים בשעה זו.
אבל מי יודע, גם אם לא ימהרו לשחררו, אין המצרים צפויים לגינוי או ללחץ מצידה של וושינגטון. אולי עוד יגידו לנו מקהיר: התנאי לשיחרור העיתונאי הישראלי הוא ביטול אישורי הבניה בירושלים. אם זה ייאמר, בבית הלבן הנוכחי מישהו עשוי להנהן בראשו בהסכמה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר