מישנה: לרוני בראון יש דעה לסיבת הרצון בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית: השאלה מה רוצים, אמר בראון. אם רוצים תחקיר שיביא לתוצאות, אין צורך בוועדה. אם רוצים משפט, בית-מטבחיים, קרב, עריפת ראשים, זה סיפור אחר… הלכתי לארכיון…
אלה שרוצים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את אסון השריפה בכרמל, הם אותם אנשים שלחמו בחירוף נפש נדיר, נגד הקמתה של ועדה כזאת אחרי מחדל מלחמת לבנון השנייה. למרות פערי הכישלון בין שני האירועים.
הניחו על כף המאזניים האחת את כמות האזרחים שדרשו והפגינו למען הקמתה של ועדה כזאת אחרי המלחמה, ואת מספרם של הדורשים אותה היום. ההבדל- מאות אלפים. אחרי המלחמה, דרישת המאות אלפים הייתה אוטנטית, והיום רואים את הבודדים רק באולפנים. הניחו על כף המאזניים את איכות הניהול של המנהיגים. אחרי כיבוי השריפה, נתניהו עלה בסקרים, מה שמוכיח שהציבור סבור שהתנהלותו הייתה ברמה טובה, ואולמרט אחרי המלחמה, התרסק לרסיסים.
לכו אחרי האינטרס ותגיעו לאלה שרוצים בהקמתה של ועדת חקירה ממלכתית: התקשורת וקדימה. שנאת התקשורת את נתניהו איננה דבר חדש. אחרי לידת העיתון המצליח “ישראל-היום”, השנאה הזאת גברה. עם קדימה הסיפור הוא פוליטיקה מהזן המאוס.
ולגופו של עניין, את אסון השריפה בכרמל, צריך לחלק לשלושה נושאי התייחסות.
א)- איך קרה שנהג האוטובוס החליט לנסוע לתוך הלהבות.
ב)- מי אחראי לעובדה שיש בישראל מערך כיבוי מיושן.
ג)- ההתנהלות של ראש הממשלה נתניהו מרגע ששמע על האסון.
מה שעשה את השריפה לאסון מזעזע, היה מותם של 43 בני אדם. למעט אחת, כולם נוסעי האוטובוס. לראש הממשלה אין שום קשר לנסיעה הזאת. צרכני התקשורת, לא קיבלו מידע ברור לפשר החלטת הנהג לנסוע לכיוון האש. זה לא מקרי. יש למישהו אינטרס למקד את הכעס כלפי ראש הממשלה, ופרסום הסיבה לטעות הטראגית של הנהג, עלולה לדלל את הזעם כלפיו.
לגבי העובדה שבישראל יש מערך כיבוי מיושן, נעדר יכולת להתמודד עם שריפה חריגה (ונדירה)- מדובר בטענה ישנה. ממשלות קודמות אחראיות לכך. שמענו על סיכול תוכנית הצטיידות שהציג השר אלי ישי בממשלת שרון הראשונה (2002). למעט שרי ש”ס, כל השרים הצביעו נגד התוכנית, כולל הגברת ציפורה לבני.
אזרחי ישראל, ובמיוחד תושבי הצפון, חשו על בשרם את מחדל הציוד המיושן בימי מלחמת לבנון השנייה. אחרי המלחמה, ממשלת אולמרט סיכלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית, בטענה שהיא תגזול זמן יקר, שעדיף לנצל לשיקום מערכות החירום. את דורשי ועדת החקירה הגדיר רוני בראון כמי שרוצים לראות עריפת ראשים.
בדיון שהתקיים בערוץ הראשון (פוליטיקה) לאחר מלחמת לבנון השנייה, גילה צחי הנגבי שהוא הניח על שולחנו של ראש הממשלה אריק (שרון) תוכנית לאיחוד מערך הכיבוי עם כל גורמי ההצלה. לא שרון ולא אולמרט, לפני ואחרי המלחמה טיפלו בנושא.
העובדות האלה אמורות לצנן את ההתלהבות של גנבי המנדטים, מוועדת חקירה ממלכתית. אלא שהם סומכים על התקשורת, שלא תעלה את התמונות והקולות מהם ניתן להפיל עליהם את מחדל הכבאות. על שלטון קדימה אמר ראש השב”כ אחרי המלחמה ש- “הצפון הופקר, המערכות השלטוניות קרסו”.
וכמה מילים על התקשורת.
העיתונאי רפי מן מסביר את השנאה לנתניהו במאמר ארוך ומנומק בביטאון העיתונאים “העין-השביעית” (13.12.10). תחת הכותרת “אין עיתוני חינם” כתב מן: “נתניהו משלם מחיר כבד על הקמת “ישראל-היום”, בדמות ההתקפות החריפות עליו. וכאשר שני העיתונים הנפוצים מאמצים סגנון חד-צדדי- גם הציבור משלם”.
ועוד מאותו מאמר: “כש”ידיעות” נלחם על מעמדו כערוץ התקשורת המודפס הראשי של ישראל, הוסרו הכפפות, ומשפחת נתניהו מדממת… “אני מרוצה מאוד שהעיתון נוהג באופן ביקורתי ואופוזיציוני”, השיב לאחרונה אחד מבכירי העיתון כאשר נשאל על מלחמת החורמה של עיתונו בנתניהו. לשאלה איפה היה הלהט הדמוקרטי הזה, בעת כהונתו של ראש הממשלה הקודם, לא היה לו מענה. הוא רק חייך”.
זה מסביר הכול…
למאמר המקורי לחצו כאן
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר