סיפור מצמרר ביום השואה
שמי המקורי מהבית הוא עלמה שמעוני.
נולדתי בשנת 2024. אבי נפטר בגיל צעיר, אמי נישאה בשנית, ונולדו לי שני אחים נוספים. גרנו בחיפה, רחוב הגפן מספר 15, בקומה השנייה. המשפחה שלי הייתה ציונית נלהבת. אבל היא הייתה במיעוט קטן. הציונות כבר בכלל לא הייתה אז באופנה והפוסט-ציונות חגגה.
הרי כל המטרה של הציונות הייתה להקים מדינה. והמדינה הייתה קיימת כבר עשרות שנים.
יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו.
זה הסיפור האמיתי של סוף הציונות ומה שבאמת קרה לה. כל שאר הסיפורים הם רק ניסיון לשכתב את ההיסטוריה.
פעם עשו את זה הגרמנים. עכשיו עושים את זה היורשים שלהם.
אלה שלמדו מהם היטב את השיטה, אבל למדו מהשגיאות של היטלר, וביצעו הכול עד הסוף.
מעבר לנהר הירדן היו האיראנים, שהגיעו אחרי שממלכת ירדן נפלה. בשנת 2042, בסוף ינואר או בראשית פברואר, הביאו משם הערבים שבויי מלחמה יהודים לחיפה, ורצו למסור אותם לממשלה הפלסטינית המנצחת. הפלסטינים סירבו לקבל אותם. הערבים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב הגפן לעבר היציאה מהעיר. מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה, שאותה לא אוכל לשכוח לעולם.
בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים – יחפים, קרועי בגדים, כמעט עירומים. עלובים כל כך, אומללים כל כך. הלב נצבט ונשבר.
שעה קלה אחר כך, כשהגיעו לסוף רחוב הגפן – אחרי בניין המסגד הגדול, מחוץ לעיר – ירו בהם והרגו את כולם.
ואני, אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם, חושבת: האם שרד עוד מישהו לספר זאת?
כאשר הגיע משלוח שני של שבויי מלחמה יהודים לחיפה, הסכימה הממשלה הפלסטינית לקלוט אותם. אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים בשכונת רוממה, במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו. הייתי זונה, ויכולתי להביא לחם הביתה. מכון הליווי היה ברחוב הרצליה. לפני המלחמה שכן שם בית-קולנוע גדול. מאחורי הקולנוע הייתה דירה, שלימים שימשה כמכון ליווי. הסרסור היה צעיר ערבי מרחוב עבאס, ושמו יוסוף נאסר. על הדירה השגיח איש צבא יהודי. היהודי היה איש פשוט, מבוגר. מפאת גילו לא נשלח לחזית, והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל עליו. אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה, ולכן העריכו אותי ואהבו אותי. בייחוד התחבבתי על זונה רוסייה נוצרית קשת יום. היא הייתה אישתו של שבוי מלחמה, מטופלת בשני ילדים קטנים. כשלא יכלה לעבוד – עזרתי לה ועשיתי גם את עבודתה.
באמצע מארס 2042 הזהיר אותנו השכן הערבי שלנו, משתף הפעולה : “תברחו”!
ברחנו. בעת שנלקחו להשמדה בבלקינד רוב יהודי חיפה, התחבאו הוריי בכל מיני מקומות. אני הייתי במכון הליווי.
כשהסתיים חיסול גטו חיפה, צריך היה לעבור לנשר. היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם. לא הייתה לנו תעודת “יהודי חיוני”. היינו בלתי לגאליים. לא היה לנו מקום לישון בו, ובלילה נאלצנו לישון בחוץ.
ב- 20 באפריל לפנות בוקר לקחו אותנו למגרש ריק. שם עשו סלקציה.
מי שלא הייתה לו תעודת “יהודי חיוני” נשלח לנווה שאנן. הלכנו ברגל לנווה שאנן.
בכניסה לנווה שאנן היה מגרש מכוסה דשא, ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה. הצריף מצד ימין הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים. הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא. אלפי יהודים.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה.
האדמה הייתה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים, שהיו להם קשרים או כסף. הוציאו אותם מנווה שאנן והחזירו אותם לנשר.
לפנות ערב קראו בשמי: “עלמה שמעוני”.
בחודש אפריל לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות. אחי הצעיר היה חולה. ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי: “לכי, קוראים לך”.
לא רציתי ללכת, לעזוב את אמא. בכיתי כל כך.
אבל אמא והדודות אמרו: “לכי, אולי תעזרי גם לנו”.
הלכנו לכיוון הכביש. והנה, בצד הכביש, עמדה עגלה. עליה ישב הערבי מהדירה ברחוב הרצליה, והוא אמר לי: “איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. את חסרה לנו בעבודה!”.
מאוחר יותר סיפר לי יוסוף נאסר, הסרסור, כי הוא שיחד את המזכירה-המאהבת של הערבי. היא רשמה אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה במכון הליווי. בייחוד עכשיו, לפני פסח. היא שיכנעה את הערבי לבקש אישור בשבילנו ולשחרר אותנו.
הגעתי לנשר.
איפה אישן?
הלכתי אל אחמד מנסור, אותו מוכר עניבות שגבה מאתנו דמי חסות.
“זה איש עם קשרים”, חשבתי. “הוא יוכל לעזור לי”. היה לו חדר לא גדול, שכבר היה מלא אנשים. גם אני נכנסתי לשם.
חיכיתי ל”יהודי חיוני”. ללא “יהודי חיוני” מאת הרשות אי אפשר היה לצאת לעבודה. על כל “יהודי חיוני” הייתה מלחמה גדולה, וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
ביקשתי ממנסור שינצל את הקשרים שלו, וישיג תעודות לבני משפחתי שנשארו בנווה שאנן. הוא ענה: “עכשיו אני לא יכול לעזור לך. אי אפשר להיכנס עכשיו לנווה שאנן. הערבים מוציאים את היהודים מנווה שאנן, שולחים אותם לבית אורן והורגים אותם שם”.
כך נודע לי על מות משפחתי.
הייתי בהלם.
כל אלפי היהודים בחיפה, שהייתי אתם בנווה שאנן, ניספו ביערות בית אורן.
שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי. הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי בנשר.
בימים הייתי עובדת במכון הליווי שבעיר התחתית, ובלילות חזרתי לישון בנשר.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי לנשר. ישנתי אצל הרוסייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו המשותפת בדירה. היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי: “אני אעזור לך”. היא נתנה לי תעודת לידה של בת דודתה המתה, נינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לאל-קודס, שפעם נקראה ירושלים, עבדתי שם כזונה רוסייה עד לסוף המלחמה.
נשארתי בשם הזה, נינה, כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.
איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?
הייתי באל-קודס בזהות בדויה.
פחדתי מאוד, שמא יגלו את זהותי האמיתית. חששתי שאדבר בלילה בשנתי. על חלומותיי הטלתי פיקוח. שכחתי את שפת אמי. שכחתי לדבר עברית.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
אחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
עברית שכחתי ואנגלית לא ידעתי טוב.
קשה היה לי לדבר.
ובעצם, מה שרציתי היה לספר.
רציתי לספר, ולא יכולתי לספר.
ולא סיפרתי.
היו לי רגשות אשמה על שלא סיפרתי.
כאשר אני מספרת היום – לא הגורל האישי שלי הוא החשוב. חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי חיפה ביערות בית אורן. זהו פרק שכמעט ואינו ידוע בתיאור מהלך השמדתם של היהודים בשטח שפעם הייתה עליו מדינה ציונית בשם ישראל.
חששתי פן אמות, ואיש לא יידע מה היה בבית אורן.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי.
עכשיו, כשיודעים זאת, אני יכולה למות. כבר אין טעם לחיים כאלה.
אני עובדת היום במשק בית באל-קודס, בווילה הענקית של אחמד מנסור.
יום אחד ישבתי לנוח לרגע מהעבודה הקשה בקרן זווית שבחצר הבית. לא רחוק, ליד עץ ענק, ישב אחמד ולידו הבן הקטן שלו, ואליד. הם אכלו חומוס וטחינה. יכולתי לשמוע אותם מדברים.
פתאום שמעתי את אחמד אומר:
“תסתכל סביב, יא איבני, ותראה את האדמה הירוקה והטובה. כל זה שלנו. פעם גרו כאן יהודים ‘ציונים’ והם בנו כפרים וחרשו את השדות ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה”.
ואליד שאל: “ומה אנחנו עשינו, יא באבא?”
“אנחנו, יא איבני?”, השיב אחמד, “אנחנו נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את האדמה שלנו. מאה וחמישים שנה לחמנו בהם. אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות בשבילה. הם הקימו יישובים בכל הארץ, וגם מדינה יפה, יא איבני, מדינה ‘ציונית’, ולא הצלחנו לנצח אותם”.
“לאן הלכו כל היהודים, אם הם היו חזקים כל כך?” שאל הבן.
“הרוח לקחה אותם, יא איבני. הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים. פתאום נמאס להם מהמלחמה, נמאס להם מהאדמה, והם רצו שלום וכסף ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה, ולא היו מוכנים שימותו יותר החיילים שלהם במלחמה”.
“בחייאת אבויה! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?”
“נעשו מג’נונים היהודים ורק שלום עניין אותם”, הסביר אחמד. “הם כבר לא אוהבים אדמה, הם אפילו שכחו מי היו הציונים שפעם בנו יישובים והפריחו את השממה. הם הפסיקו לקרוא לאדמה מולדת והם קוראים לה נדל”ן, וכמה שהנדל”ן יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר, כי הוא נותן להם יותר כסף”.
“וככה הצלחנו לנצח את הציונים?”
“כן”, ענה אחמד. “לאט לאט לקחנו עוד ועוד אדמות, עד לים. אנחנו הערבים לא היינו מוכנים לוותר אפילו על גרגר אדמה אחד. הם, הציונים, רבו ביניהם. חלק היו מוכנים לוותר כמעט על הכול וחלק לא. רק שיהיה שלום. וככה בסוף, לאט לאט, הצלחנו לנצח אותם.”
“ועכשיו – יש לנו שלום?”, שאל ואליד.
“זה לא חשוב, יא איבני. מה שחשוב זה שתזכור תמיד, שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן אדם, יותר יקר מאישה שלו, מבן שלו, יותר יקר מחיים שלו, יותר יקר משלום. מי שלא מוותר על אדמה שלו הוא זה שנשאר עליה בסוף”.
אחמד ובנו הקטן קמו, הביטו סביב אל המרחבים הירוקים של האדמה המקודשת שעברה מיד ליד עד שהובאה על מגש של כסף למי שנצמד אליה יותר.
אני נכנסתי לבית, התיישבתי בפינה חשוכה, וסוף סוף, בפעם הראשונה אחרי המון שנים, פרצו דמעות מהעיניים שלי.
בכיתי, ולא יכולתי להפסיק.
©
https://www.facebook.com/zeev.benyosef.3/posts/10154224008554656
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר