בידיעה שאין להשיג הסדר עם הפלשתינים, בשלהי כהונתו, מהמר אולמרט על מחזור המהלך הכושל של קמפ דיוויד 2000. הכישלון הפעם ייגבה מחיר גבוה בהרבה
בדמוקרטיות נאורות נהוג שכשראש מדינה מפנים כי לנוכח מצבו הפוליטי, עליו להתפטר, אזי הוא נמנע מביצוע מהלכים מדיניים משמעותיים. במדינות מתוקנות, מנהיגים פורשים, אינם מבקשים להוריש ליורשיהם, עובדות מוגמרות של הרגע האחרון. לא כך הדבר בדמוקרטיה הישראלית.
שבועות ספורים לפני שיחזיר את המפתחות, שוקד אולמרט בקדחתנות נואשת, על פריצת דרך מדינית עם הרשות הפלשתינית. בכך, הוא מבקש, להשאיר חותם אישי בהיסטוריה המדינית של ישראל. רוה”מ סבור, כי סיום הקדנציה כשבאמתחתו רק החלטה 1701 של האו”ם כמהלך מדיני, פירושו להיצרב בתודעה הציבורית כראש ממשלה כושל. זאת, חרף טענתו, כי ההחלטה היתה הישג מדיני לישראל. רוה”מ מחזר אחר פרטנר קיקיוני בצד הפלשתיני בדמותו של אבו-מאזן, תוך שהוא מנסה לשדלו במחוות, שעתידות לפגוע בכושר התמרון המדיני של המנהיגים הבאים.
הצעתו הנדיבה של אולמרט, שעיקרה נסיגה כמעט מלאה מיהודה ושומרון, חילופי שטחים, מעבר בטוח בין עזה לגדה ואף החזרת אלפי פליטים לתוך תחומי הקו הירוק, חרף הכחשות לשכתו, הן לא יותר מאשר ניסיון נואל, להשיג התקדמות מדינית חפוזה. ואכן, ככל שחולפים הימים וקיצו הפוליטי הולך ומתקרב, הפילנתרופיות כלפי הישות הווירטואלית בדמות הרשות, מתגברת והולכת. כך מאשרת הממשלה בהשראתו שחרור של 200 מחבלים, ללא כל תמורה. גם המהלך הזה נעשה מתוך תקווה נואשת, כי אם רק נפגין רצון טוב שיתבטא במחוות ללא תמורה, הפלשתינים יתרצו וייאותו לקבל לידיהם את השליטה על הגדה בתוספת שטחים בנגב המערבי. או אז ישרור השלום המיוחל ו אולמרט יירשם, כמי שהביא לפריצת דרך מדינית עם הפלשתינים.
לו היה זה הניסיון הראשון להתקדם באפיק הפלשתיני מול אבו-מאזן והרשות, אזי ניתן היה ללמד זכות על אולמרט וממשלתו. ניתן היה לטעון, כי מאמציו של ראש הממשלה להגיע לפריצת דרך עם הפלשתינים כנים, נעשים בתום לב ואף ראויים לשבח. אך כאמור, לניסיונותיו אלו קדמו ניסיונות כושלים, וזאת דווקא מול ההנהגה הפלשתינית המתונה, כביכול. הניסיון המשמעותי ביותר להגיע לפריצת דרך, נעשה בקמפ-דיוויד 2000 ע”י רוה”מ אהוד ברק. כאז כן היום, מדובר היה באותן הצעות נדיבות – נסיגה ישראלית כמעט מוחלטת מהגדה ופתיחת מו”מ על ירושלים. הפלשתינים, לא זו בלבד, שלא קיבלו את הצעתו של ברק, אלא בחרו לפתוח באינתיפאדה השנייה. מי שדחתה את היוזמה הישראלית אז, היתה לא אחרת מאשר הרשות הפלשתינית בראשות ערפאת וסגנו, אבו-מאזן. בדומה לערפאת, גם אבו-מאזן איננו מעוניין בפריצת דרך של ממש.
בניגוד למצב ששרר בשנת 2000, כיום הבעיה איננה רק נכונותו של אבו-מאן, שכן הוא איננו רלוונטי עוד. הרשות איננה שולטת בעזה וכפי הנראה גם שליטתה בגדה מוטלת בספק. אפילו התנועה שבראשה הוא עומד, איננה סרה למרותו באופן מלא וכבר מדברים על פלגים יריבים בפת”ח. כך שעל החזרת השליטה בעזה לידי הרשות אין על מה לדבר. היפך מזה, שלטון חמאס ברצועה הולך ומתעצם. היה והגדה תימסר לידי הפלשתינים, זה רק עניין של זמן עד שחמאס ישתלט גם עליה. אם כך יקרה, אזי אינתיפאדת ‘אל-אקצה’ תחשב למשחק ילדים, בהשוואה למלחמה עם מדינת חמאסטן, שתאיים על כל שטחה של ישראל.
לנוכח המורכבות ביחסינו עם הפלשתינים והסיכונים הכרוכים בכישלון מדיני מולם, ראוי היה שרוה”מ שעוד שבועות מספר פורש מתפקידו, ימשוך ידיו מניהול מהלכים מדיניים. אך קדנציית אולמרט מוכיחה, כי אפילו בימיו האחרונים בתפקיד, הוא מוכן לקחת הימור מסוכן לשיפור תדמיתו, על חשבון ביטחונם העתידי של אזרחי ישראל.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר