האמנם טרפד מנחם בגין את מהפך 1977 שעמד בראשו?
ארז תדמור, “מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?, הוצאת סלע-מאיר בע”מ, אשקלון, תשע”ז-2017, 279 עמודים.
“הימין היה בשלטון במשך 31 שנים מתוך ארבעים השנים שבין 1977 ל-2017, אך בפועל לא שלט אפילו יום אחד” (עמ’ 36) זה עיקרו של ספר זה. מחבר הספר, צעיר ושמו ארז תדמור, גם יודע כי ה”אשם” העיקרי לתופעה מוזרה זו הוא…מנחם בגין ז”ל. וכל כך למה? כיוון שעם עלותו לשלטון הוא לא פיטר את ראשי האדמיניסטרציה הממשלתית ומינה תחתם את אנשי מפלגתו. “הדבר הראשון שמנחם בגין עשה כשנבחר לראשות הממשלה במאי 1977”, קובע המחבר נחרצות, “היה לירות לדמוקרטיה הישראלית כדור בראש” (!) ( עמ’ 20), ובכך להשיב את השלטון “בחזרה לידי אנשי הפנקס הפתוח והיד הרושמת ממפא”י” (עמ’ 25). בגב הספר מעז המחבר וקובע אפילו כי “מנחם בגין לא הביא מהפך אלא מפלה”. לדעתו לא הבין בגין כי ממשלה הנשענת רק על רוב פרלמנטרי אינה יכולה להוציא לפועל מדיניות חדשה, השונה ממדיניות קודמיו, מפני שרק “מי ששולט במינויים, בפקידות הגבוהה ובמגזר הציבורי שולט במדינה”.
ב.
דווקא כאשר גם בקרב המוני העם בישראל גוברת מיום אל יום עוד יותר ההכרה בגדלותו של מנחם בגין, וגם חוגי השמאל וראשיהם אומרים “אמן”, אמנם בעל-כורחם, על ההשקפות ועל העמדות המדיניות, החברתיות והמֶמשָׁליות שהביע ונקט בגין בימי חייו, ולא רק בימי שלטונו, מנסה המחבר, בלי שיביא ולו דוגמה ממשית אחת לקביעותיו, להטיל על בגין שיקוצים, בוץ ורפש. בספרו נדרש המחבר כביכול לכל 31 השנים למן 1977, שבהן העמיד הליכוד מתוכו כמה ראשי ממשלה, אך למעשה הוא מתגולל בעיקר על בגין ועל ימי שלטונו. הוא מאשים אותו ב”פזיזות”, ב”יוהרה”, ב”חוסר הבנה” ב”אצילות פולנית” (עמ’ 25). אלא שאין הוא מגלה לקוראים מתי ובאיזה מתפקידיו הציבוריים בכל ימי חייו היה בגין “פזיז”, מתי וכלפי מי היה “יהיר”, באיזה עניין שהיה על שולחנו הוא טיפל וקיבל החלטה “בחוסר הבנה”. כן אין הוא מגלה לקוראים מה הרע בהתנהגות “אצילית” (“הדרית” קרא לה בגין, כמו מורו ז’בוטינסקי), בין שהיא “פולנית”, בין שהיא “מערבית” ובין שהיא “מזרחית”?!
בלי להביא שום אסמכתא לדבריו, כותב תדמור גם כי מנחם בגין “היה נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים” (עמ’ 230 ). הוא קובע גם כי ז’בוטינסקי כביכול “מעולם לא ראה במנחם בגין את תלמידו המובהק או המוצלח”, וכי בכלל האיש בגין “מעולם לא הבין לעומקה” את דרך ז’בוטינסקי( עמ’ 219).
אלא שנראה כי המחבר אינו יודע הרבה על תולדותיהם של ז’בוטינסקי ושל בגין, לא קרא הרבה מִכִּתבֵיהֶם ומנאומיהם של השניים, וגם לא הַרבה מעשרות הספרים ומאות המחקרים והמאמרים שנכתבו במשך השנים על השניים. אם היה קורא, למשל, את שלושת כרכי ספר בית”ר מאת ח’ בן-ירוחם, את החוברת “השקפת חיים והשקפה לאומית” מאת מנחם בגין, את נאומי בגין במליאת הכנסת – למשל ביום כ’ בשבט תש’י (7 בפברואר 1950) וביום א’ במנחם אב תשט”ז (9 ביולי 1956) על החוקה – ואת ספרו “מורי זאב ז’בוטינסקי”, לא היה מוציא מתחת עטו דברי הבל אלה.
ברוב ידענותו כביכול כותב המחבר במקום אחר, שוב בלי שום ציון אסמכתא, כי עשרות שנות בגין במחתרת ובאופוזיציה “עשו את שלהן”, וכביכול “הטביעו בבגין רגשי נחיתות עמוקים ביחס לתנועת העבודה ואנשי מפא”י”! (עמ’ 34).
בעניין זה ראוי לציין קודם כל כי המחבר עצמו סותר בהמשך הספר את דבריו אלה. “במחיר אישי כואב”, הוא כותב בעמ’ 240, מנחם בגין “לא הרכין את ראשו בפני השמאל” שכן הוא ושאר “בני המשפחה הלוחמת ישבו באופוזיציה בתקופת ממשלות מפא”י הדורסניות, ולא חלמו להתכופף בפני השמאל ולו לרגע. הם עמדו כחומה בצורה, כקיר ברזל, בתקופה שבה מי שלא החזיק בפנקס אדום יכול היה להגיע לפת לחם”.
אלא שראוי להוסיף בעניין זה: זאב ז’בוטינסקי ב”שיר הנדר” כותב שהבית”רי הניגש “לברית עמים” צריך לעשות זאת “כארי אל אריות, אחַי, לא מנצחַי”. בגין, בכל שנות “מגעיו” עם אנשי פוליטיקה למיניהם, לרבות מתנועות מתנגדות, ובעצם עם כל אדם, התייחס אל כולם בכבוד, אף שעל-פי כל קני מידה שבהם נמדדות תכונות האדם הוא עלה באישיותו ובסגולותיו על רבים רבים מהם. איש לא היה נחות בעיניו. הם היו “אריות” וגם הוא “ארי”. זאת וגם זאת: מעולם לא חש בגין נחיתות לא במגעיו עם אנשי מפא”י ותנועת העבודה, היריבים המושבעים של מחנהו הפוליטי ושלו, לא במגעיו עם אנשי מפלגות אחרות, לא במגעיו עם אנשי אקדמיה, ולא במגעיו עם שועים, בהם נשיאי מעצמות וראשי ממשלות, שלא תמיד האינטרסים של מדינותיהם בעניינים אלה או אחרים עלו בקנה אחד עם האינטרסים של עם ישראל ומדינת ישראל כפי שבגין הבין אותם. את כל ה”מגעים” הללו, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין עם יהודים ובין עם לא יהודים, בין עם “מנהיגים” ושועים ובין עם אנשים של יום יום, עשה בגין בראש זקוף וכיהודי גאה המאמין בציונות והרוצה בטובת עמו וארצו. מה אפוא דברי הקש והגבבה האלה כי היו לבגין רגשי נחיתות?
עוד במקום אחר סותר המחבר את עצמו. התיזה השלטת בספר היא שהפקידים שבגין הותיר במקומותיהם הם ששלטו במדינה ומנעו ממנו ומן הימין בכלל ליישם למעשה את מצעם המדיני והחברתי. אף על פי כן יודע המחבר לספר כי פקידים שבגין “הותיר במקומם” “החלו לפתח מנגנוני שליטה סמויה שיאפשרו לשמאל להמשיך למשול במדינה בלי קשר להכרעות המתקבלות בקלפיות” (עמ’ 30). האין דברים אלה סותרים את דברי המחבר ולפיהם בגין השאיר את כולם בתפקידיהם?!
מוזרות גם הדוגמאות שמביא המחבר לאישוש טענתו זו, על פיתוח מנגנוני השליטה על-ידי הפקידים שבגין “הותיר במקומם”. אחת מהן היא “כי הילדים והחברים של חברי מרכז הליכוד…אין להם שום סיכוי להתקבל להתמחות אצל אהרון ברק ודורית בייניש”. איש אינו יודע אם בשיקולי ברק ובייניש לקבלת מתמחים נכללת או נכללה גם השקפת עולמם של המועמדים, אך גם אם כן, אין לדבר שום קשר לעליית בגין לשלטון. מכל מקום זו שטות גמורה לטעון כי הדבר, גם אם היה, הוא פרי פיתוח של פקידים שנותרו בשלטון, כדי שיאופשר “לשמאל להמשיך למשול במדינה”.
ג.
יש בספר גם הרבה קביעות מוזרות . הנה כמה מהן:-
משום מה קובע המחבר כי לדעתו הסכמי אוסלו בשנת 1993 לא היו באים לעולם “ללא עבודת ההכנה שערך אורי אבנרי לאורך עשרות שנים” כיוון שלאיש זה, עורך “העולם הזה” במשך עשרות שנים, הייתה השפעה על החברה הישראלית “לא פחות מראשי הממשלה”.
לאבנרי לא הייתה מעולם השפעה של ממש על החברה הישראלית. בבחירות לכנסת השישית קיבלה הרשימה שעמד בראשה מנדט אחד בלבד, ובכנסת השביעית – שני מנדטים. החברה הישראלית, שתדמור קובע כי אבנרי השפיע עליה כביכול, הפנתה לו אחר כך עורף, ושוב לא בחרה בו לכנסת. הסכמי אוסלו באו לעולם בשל שמעון פרס ולא בשל אבנרי. פרס, שהיה בתחילה נץ שבניצים ואף סייע בהקמת התנחלויות, שינה, כידוע, את טעמו, כנראה מפני שסבר כי לא יוכל לעולם “לעקוף מצד ימין” את מנחם בגין, יריבו הגדול. פרס ראה כי כבר בכהונייתוi הראשונה עשה בגין הסכם שלום עם מצרים, ובכהונייתו השנייה, בעת מלחמת שלום הגליל, חתר גם להשגת הסכם שלום עם לבנון, והתאמץ בכל מאודו להראות כי גם הוא, פרס, יודע לעשות שלום, ולא עוד אלא אפילו עם “אש”פ” עצמו.
מוזרה לא פחות קביעת המחבר כי אהוד ברק הוא “הפוליטיקאי בעל החושים החדים ביותר בשמאל” (עמ’ 173). על סמך מה?
ד.
מנחם בגין כיהן כראש ממשלת ישראל מיוני 1977 עד אוקטובר 1983. אני מביא בזה – לאו דווקא בסדר כרונולוגי וע”פ סדר החשיבות – את מה שאני רואה כ-12 הישגיהם העיקריים של בגין וממשלותיו בשנים אלה:-
- חיזוק היישוב היהודי בשטחי ארץ-ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים.
- יישוב הגליל, בעיקר באמצעות הקמת המצפים.
- ביטול הפיקוח על מטבע החוץ והליברליזציה של הכלכלה.
- שלום עם מצרים.
- צעדים לעשיית שלום עם לבנון.
– גירוש “אש”פ” לתוניסיה.
– קבלת ההחלטה על העלאת יהודי אתיופיה לארץ וראשית העלאתם ההמונית.
– שיקום השכונות.
– פתיחת בתי הספר התיכוניים להמוני העם על-ידי ביטול שכר הלימוד בהם.
– הפצצת הכור הגרעיני בעיראק.
– החלת המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על שטח רמת הגולן שבשליטת ישראל.
– קירוב הלבבות וחיזוק השותפויות בין יהודי “ספרד”, ובעיקר בני העליות שֶׁלְּמִקּוּם המדינה, לבין יהודי “אשכנז”.
בעניין הישגי בגין וממשלתו חשוב מאוד להזכיר את מאמרו של יורם ארידור “הרפובליקה הישראלית השנייה: ארבעים שנה למהפך השלטוני”ii יורם ארידור, שהיה ממחוללי המהפך ושר בממשלות מנחם בגין, כותב כי “על ניצחון הליכוד והקמת ממשלת בגין הראשונה אפשר לומר שֶׁבָּנוּ את הרפובליקה הישראלית השנייה”. תוך הבאת עובדות ונימוקים מפרט ארידור לא פחות משמונה מהפכים שהתרחשו בעקבות ניצחון בגין בבחירות 1977: מהפך דמוקרטי, מהפך מדיני, מהפך ביטחוני, מהפך התיישבותי, מהפך כלכלי, מהפך חברתי, מהפך עממי, ומעל כל אלה – מהפך מחשבתי.
ה.
דברים גדולים עשו גם יצחק שמיר ז”ל, שכיהן כראש הממשלה מיד אחרי בגין, וכן בנימין נתניהו יבלח”א, המכהן כראש הממשלה בעת שנכתבות שורות אלה, והמוסיף לעשות. לא נדרשתי לפעלי שמיר ונתניהו כיוון שגם מחבר הספר התרכז בבגין. לי אין ספק כי רבים ממעשי שלושת אישים אלה – בגין, שמיר ונתניהו – הם פרקי פאר בדברי ימי ישראל. בכך איני מנסה להמעיט ממעשי ראשי ממשלה אחרים בישראל, שגם רבים מהם עשו מעשים מפוארים.
אך תדמור, המתאמץ לגלות לנו בספרו כי בגין, שמיר ונתניהו עשו את מה שעשו למרות פקידות עויינת – האינו בעצם משבח אותם, אף שנתכווין לגנותם, שהרי הישגם גדול יותר, שכן השיגו את מה שהשיגו בלי שפגעו ולו בשערת ראשו של איש?!
ו.
ככתוב בו זכה הספר לא רק ל”עריכת לשון” אלא גם ל”עורך”. אף על פי כן יש בו כמה ליקויים בולטים: אין בו “מפתח שמות ועניינים”. היתואר בימינו ספר שאין “מפתח” בסופו?
אף על פי שלשון הספר טובה וגם תחבירו ללא דופי, יש משום מה בספר הרבה משפטים ארוכים מאוד, הנה דוגמה אחת בלבד:
“המחשבה שניתן לפתור סכסוך ארוך ימים, מדמם ורווי שנאה ופערים רגשיים עמוקים כמו הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות מהלך רציונלי, תבוני ומבריק – מהלך שיציג לכל הצדדים פתרון ‘כזה ראה וקדש’, מהלך שיגרום לכך שלפתע היתרונות הרבים הגלומים בהסכם ובשיתוף פעולה יתקבלו ויועדפו על פני המשך הקזת הדם – היא מחשבה שנולדה מתפישה משיחית-ילדותית, שהתעלמה לחלוטין גם מההיבטים הבלתי רציונליים הפועלים אצל הצד האחר (ובפועל זלזלה בהם) וגם מההיבטים הללו בנפשם של בני אדם בכלל ובנפשותיהן של אומות” (עמ’ 198).
יש בספר גם שיבושים, ששומר לשונו, בעיקר אם הוא “עורך”, ירחיק עצמו מהם. הנה כמה דוגמאות: כידוע, יש הבדל בעברית בין המילה “זה”, שאחת ממשמעויותיה היא “כבר”, לבין המילה “מזה”, שאחת ממשמעויותיה היא “מכאן”, “מצד זה” (“תל-אביב משתרעת מזה ומזה לירקון”). אף על פי כן הרבה פעמים מופיעה בספר המילה “מזה” במשמעות הנ”ל שלהמילה “זה” וראה, למשל, עמ’ 170, 190 ו-256).
משום מה יש בספר גם הרבה משפטים שבהם שני נסמכים לסומך אחד. הנה שתי דוגמאות בלבד: “הנהגת והובלת מדינת ישראל” (עמ’ 23), “יוזמי והוגי הסכמי אוסלו” (עמ’ 202).
ד”ר אפרים אבן
(הכותב, יו”ר מועצת חטיבת המייסדים בתנועת הליכוד, היה עורכו הקודם של רבעון “האומה”)
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר