אסור להיכנע לדרישה האמריקאית בנושא הבנייה בשטחי יו”ש
לפני כשבועיים פרסם העיתונאי תומס פרידמן מאמר בעיתון ה’ניו-יורק טיימס’, בו קרא לממשלת ישראל להיענות לדרישת הבית הלבן ולהאריך את הקפאת הבנייה ביישובים הישראלים ביהודה ובשומרון במספר חודשים נוספים. קריאתו של פרידמן לא הייתה יצירתית. קריאות בעלות תוכן דומה מגיעות מעת לעת מעיתונאים רבים. אך על-אף היעדר היצירתיות, קריאתו של פרידמן חייבת לפקוח את עינינו. צורת ההתבטאות שלו, הדרך בה ניסח את דבריו, חייבת לגרום לנו לעצור ולהבין היכן טעינו. פרידמן כתב כי “כאשר ארה”ב מבקשת מישראל בקשה כזו [הקפאת הבנייה], ישראל פשוט צריכה לומר ‘כן'”. אנו חייבים לעצור ולחשוב היכן טעינו אם נקלענו למצב בו הציפייה של הממשל האמריקני ממדינת ישראל היא להיענות לכל בקשה, קשה ככל שתהיה.
על-מנת להבין זאת, רצוי תחילה לשאול מה מניע את הקהילה הבינלאומית. הקהילה הבינלאומית מעוניינת בפתרון בעיות כלל-עולמיות, והיא רואה בסכסוך הישראלי-פלשתיני בעיה כזו. אך הקהילה הבינלאומית, והממשל האמריקני בתוכה, אינה מעוניינת בפתרון צודק לבעיה. היא אף אינה מעוניינת בפתרון חכם לבעיה. היא מעוניינת בפתרון מהיר לבעיה.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני מאז ומתמיד דרש הסכמה כלשהי בין שני הצדדים. באופן כללי, כאשר קיימת בעיה של אי-הסכמה בין שני צדדים, וכאשר קיים צד שלישי, בעל אינטרס לפתרון הבעיה, לרוב ינסה הצד השלישי לגשר על-ידי שכנוע כל אחד מהצדדים לוותר על חלק מעמדותיו. כך גם בסכסוך הישראלי-פלשתיני היו ימים בהם הייתה לוחצת הקהילה הבינלאומית על כל אחד מהצדדים. הצד הפלשתיני עמד בפני לחצים אלו בעקשנות. הצד הישראלי, לעומת זאת, נכנע ללחץ פעם אחר פעם וויתר על עמדותיו. כך הורגלה הקהילה הבינלאומית למצב בו יעיל הרבה יותר להפעיל לחץ על הצד הישראלי בלבד. הרי לשם מה להשקיע מאמצים ומשאבים בהפעלת לחץ ושכנוע צד אחד נוקשה, כאשר קיים צד אחר גמיש הרבה יותר? יתרה מזאת, גם הצד הפלשתיני הבין זאת ובחסות הקהילה הבינלאומית החל אט-אט להחריף את עמדותיו.
כך הגענו מהתחייבות של הממשל האמריקני בתחילת שנות ה-90 לכך שהפתרון מרחיק הלכת ביותר יהיה אוטונומיה פלשתינית בחלק משטחי יהודה ושומרון, לדרישה העקשנית של הקהילה הבינלאומית מישראל לסגת מכל השטחים הללו. וכך, למרבה הצער, נקלענו למצב בו הממשל האמריקני אינו מכיר בזכותה של ישראל לקבוע את מדיניותה. פרידמן כתב כי “כאשר ארה”ב מבקשת, על ישראל לומר ‘כן'”, אך הוא לא הסביר מדוע. ובכן, ההסבר לכך הוא פשוט – כאשר ארה”ב מבקשת, על ישראל להשיב בחיוב, משום שעד היום תמיד השיבה בחיוב. אם כך, באיזו זכות פתאום משיבה מדינת ישראל בשלילה?
כאשר שני ילדים בגן רבים על צעצוע אחד, למי תפסוק הגננת את הזכות לצעצוע? לזכותו של הילד השקט, אשר מוכן תמיד לשחק גם בצעצוע אחר, או לזכותו של הילד הרעשן, הבעייתי, זה שמגיל צעיר זיהו אצלו נטייה לאלימות? סביר להניח שהגננת, אשר צריכה לדאוג ל-28 ילדים נוספים, תבחר לתת את הצעצוע לילד הרועש ולזכות בשקט ליתרת היום.
אך מדינת ישראל אינה רבה על צעצוע. מדינת ישראל נאחזת באינטרסים אסטרטגיים קיומיים. למרבה הצער, הקהילה הבינלאומית בוחרת לנקוט בשיטת הגננת על-אף שהסכסוך הישראלי-פלשתיני מורכב הרבה יותר ממריבה על צעצוע.
בימים אלה נשמעים קולות מהאופוזיציה בכנסת, אשר קוראים גם הם לממשלת ישראל להיענות לדרישתו של ממשל אובמה. על ממשלת ישראל להבין כי זכותה, אך גם חובתה, להתנגד לדרישות, הן חיצוניות והן פנימיות, לביצוע צעדים שעלולים לפגוע באינטרסים של המדינה. הקפאת הבנייה הייתה צעד שגוי. חברי הכנסת והשרים אשר תמכו בצעד מכירים בכך היום, וסביר להניח שגם ראש הממשלה. לא ברור לאן תוביל הקפאת בנייה נוספת את המערכת הפוליטית, אך זו לא הסיבה העיקרית לצורך להתנגד ללחץ האמריקני. גם לא הקושי הרב בו יעמדו מאות אלפי אזרחים שווים במדינת ישראל אשר חייהם יוקפאו בשנית. הסיבה העיקרית היא הצורך האסטרטגי להבהיר, הן לקהילה הבינלאומית והן לצד הפלשתיני, כי מדינת ישראל לא תסכים לוותר על האינטרסים שלה.
אם ניכנע היום בפני הלחץ האמריקני בסוגיית הבנייה ביהודה ובשומרון, יגיע במהרה היום בו יקרא העיתונאי פרידמן לממשלת ישראל מעל דפי ה’ניו-יורק טיימס’ להסכים לוותר על ירושלים ולקבל מאות אלפי פליטים פלשתינים לתוך שטחי המדינה. מדוע? כיוון ש”אם ארה”ב מבקשת, על ישראל פשוט לומר ‘כן'”.
דן וולפמן הוא פובליציסט
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר