בעקבות פניית ראש הממשלה לצאת להצביע כי המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, שמעתי מראיינים ועיתונאים שואלים: תארו לכם שנשיא צרפת היה אומר לאזרחי צרפת: צאו להצביע – כי היהודים מצביעים בהמוניהם.
*
ההשוואה הזאת שעושה התקשורת בין יהודי צרפת הנאמנים לצרפת לבין ערביי הארץ היא במקרה הטוב איוולת ובמקרה הפחות טוב היא אטימות ושנאה עצמית. ואני שואלת: האם יהודי צרפת הם גייס חמישי בצרפת שצריכים לפחד מכמות הצבעתם? האם צרפת מוקפת מכל עבריה במדינות לאום יהודיות הרוצות לכלותה, ויהודי צרפת ישתפו איתם פעולה כנגד צרפת?
*
האם כל מטרת הח”כים הערבים בכנסת ישראל לא באה לשרת את עוכרי ישראל?
**
ב. ובאשר לתגובתו של הנשיא אובמה בקשר לפנייתו של ראש הממשלה לצאת להצביע כי המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי, והטוען שזו פגיעה בערביי ישראל, אני רוצה “להקדיש” לאובמה חלק מספר שאני כותבת ומתכוונת להוציאו לאור, ואשר מדבר בעד עצמו. אבל קודם כל קצת רקע על הספר: מדובר בכתיבת רומן על רקע המציאות הישראלית שעלילתו מתחילה בקיץ 1956 קצת לפני מבצע סיני ונמשכת (בספר) עד לפני מלחמת ששת הימים, עם פלשבקים לעבר מלחמת השחרור ועד מאורעות 39 – 1936.
*
עלילת הספר מתחילה בנהריה, בה נופשים אותה עת קציני צה”ל. בבריכת השחייה הקצינים פוגשים ומכירים כמה בחורות, ואחר כך כולם נוסעים להתארח אצל אחד המוכתרים באחד מכפרי הערבים שבגליל, ביקור שנקבע מראש.
**
להלן הקטע מתוך ספרי “המוקדש” לאובמה לקריאה, שלעתים דומה שאינו מכיר או אינו רוצה להכיר את המציאות הישראלית על רקע העימות ערבי יהודי המתמשך.
**
… “ברוך השם,” אמר המוכתר ונשא עיניו מעלה כאומר תפילה ותודה. “ברוך השם שהכל בסדר. אכלו מהפירות. מדוע אתם לא אוכלים?” פנה אל כל האורחים. חיכה עד אשר החלו הכל מתכבדים, ואחר המשיך והוסיף: “חָלִיל, בני,” אמר ושלח ידו להצביע על בנו הצעיר, “ייקח את בת דודו, זָרִיפָה, בחודש הבא, אם אלוהים ירצה. אינשאללה,” אמר בנימה של תפילה המהולה בשמחה. “תתנו לי את המילה שלכם שאתם תבואו,” אמר עתה בקול נחרץ וכעומד בתוקף על בואם. אחר שלח מבטו אל הבחורות שבחבורה. “תבואו גם אתן לחתונה. הנה, הגברים האלה יביאו אתכן,” המשיך בערבית הגם שסבר שאינן מבינות את שפתו. “גם מנור נתן לי את המילה שלו שיבוא,” הוסיף בהתכוונו למפקדם הקודם.
*
… מיכל, שהבינה ערבית, חייכה בינה לבינה מנוסח דבריו. “נבוא. נבוא לחתונה, אם ירצה השם, ואם הגברים האלה עוד יזכרו אותנו…” אמרה בערבית מדוברת ובטבעיות, אף שזו עמדה בסתירה לגוון קולה ולחזותהּ.
*
המוכתר שלח אליה מבט מתגאה מהול בתימהון שהוא. “מאיפה את יודעת ערבית?!” שאל בפליאה, ועיני כל הערבים שהביטו בה היו בורקות.
*
הבעה של נוסטלגיה החלה מסתמנת בפניה. “לאבי הייתה חנות לחלקי חילוף לרכבים בעיר התחתית שבחיפה ושכניו לחנות היו ערבים. משם מעט הערבית שלי.” היא נשתתקה לרגע של כלום ואחר הוסיפה: “שכניו לחנות היו שלושה אחים ערבים בעלי חנות גדולה לדברי מתיקה.”
*
ואכן, אחד מזיכרונות הילדות שלה היו שלל הממתקים שהיו מעניקים לה שכניו הערבים של אביה, כל אימת שהייתה פוקדת את חנותו. היא עדיין זוכרת בבירור את חנות הממתקים המלבנית וגדולת הממדים, שתדיר הייתה צוננת, כאילו הייתה במעבה האדמה, ושבכל קירותיה – מלמטה עד למעלה וגם סביב סביב ומאחורי דלפק הקופה, היו מדפי עץ ובם נחו בשיפוע צנצנות גדולות ועגולות מלאות בשלל צבעי וטעמי הסוכריות ודברי מתיקה אחרים. בעיקר אהבה את הָרָאחָה, הָחִילוּ, הָרָבֶּלְסוּס, אבל יותר מכל – את הָמֶלָבֶּסִים הצחורים, שנחשבו לממתק חגיגי, ושהיו מתכבדים בם בחתונות ובשמחות.
*
גם המוכתר דומה ששקע בזיכרונות. “קָאן מָאקָאן בִּיל יָמָאת אֶל זָאמָאן,” אמר אגב הנעת ידו לאחור כמתאר זמן עבר רחוק. “קָאן מָאקָאן בִּיל יָמָאת אֶל זָאמָאן,” חזר ואמר והפעם בנעימה של שיויון-נפש שמבעדה גם בִּצבצה ההשלמה. הגם שהכל השתנה אצלו, לטוב ולרע, מהיותו כאן, בארץ הזאת, תחת שלטון בריטי צבאי השולט על שני לאומים: יהודי וערבי – עד להיותו למיעוט ערבי במדינה היהודית הריבונית שקמה ב- 15.5.1948. מיעוט, שראשיתו בדחיית “תוכנית החלוקה” של 29.11.1947 הן על-ידי ערביי הארץ והן על ידי כל ארצות ערב, ופתיחתם במלחמת חוֹרמה להשמדת ישראל, שתחילתה בחסימת דרכים, מארבים ורצח הנוסעים; המשכה בהטלת מצור על ישובים יהודיים; עבור למלחמה בתוך הערים המעורבות כמו: ירושלים, טבריה, צפת, חיפה; ושיאה בפלישת צבאות ערב לארץ-ישראל ביום בו תם המנדט הבריטי בארץ-ישראל, ב- 15.5.1948, ושמונה שעות לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל! פלישה שאמרה לשים לְאַל את “תוכנית החלוקה”, פלישה שאמרה לשים לְאַל את הקמת מדינת ישראל שזה אך קמה – אך פלישה שבמהלך הדיפתה תוך קרבות עקובים מדם, נמלטו, כמו במהלך הקרבות שלפני תום המנדט הבריטי, מרבית ערביי ארץ-ישראל אל מדינות ערב, ומן הנותרים שלא נמלטו, כמותו, כמאה וחמישים אלף, נוצר מיעוט ערבי זה. ולא רק שהוא ושכמותו נסתגלו להיותם מיעוט במדינה היהודית, אלא שבמובנים רבים אף השתפרו תנאי חייהם הן ביחס למצבם הקודם והן ביחס לתנאי חייהם של מרבית אחיהם שבכל ארצות ערב. ואותה מדינה יהודית ודמוקרטית שנכונה לתת לאותו מיעוט את כל הזכויות, האם נכון אותו מיעוט לקיים במקביל את כל החובות ואת נאמנותו? לא! כי מיעוט זה וכל חמש מדינות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק, שצבאותיהן בתגבור צבא סעודיה ותימן פלשו לישראל, ושעדיין ממשיכים להכריז על השמדת ישראל – אחים הם; והרי ארבע מתוך שבע מדינות ערב שצבאותיהן פלשו לישראל עם הכרזת עצמאותה אינן מאחורי הררי החושך, הן גובלות עימה ומקיפות אותה: מצפון, ממזרח ומדרום (הגם שתקפוה גם מן המערב, מן הים התיכון) – מצב שאין לו אח ורע בכל ההיסטוריה העולמית והאנושית! לכן מיעוט זה – שברובו המכריע גם לחם בנו במלחמת השחרור לצד צבאות ערב – מן ההיגיון הוא שיהיה בבחינת כבדהו וחשדהו. מה עוד שמיעוט זה אינו דומה, למשל, למיעוט האיטלקי שבארה”ב השׁר את המנונהּ, חוגג את עצמאותה ומשרת בצבאה. ולא זו בלבד שארצות-הברית אינה במצב לוחמה עם איטליה הרחוקה ממנה מרחק אוקיינוס ויבשת, היא גם אינה מוקפת במדינות לאום איטלקיות שהן במצב לוחמה עמה, ושאינן משלימות עם קיומה ומכריזות השקם והערב על רצונן להשמידה.
*
אבל לגביו, אכן, יכול היה להיות גם אחרת… גם הוא ושכמותו יכלו להיות בין הנוטשים שנסו מכל הערים המעורבות ומהכפרים הערביים ולהיהפך לפליטים במדינות ערב של אחיהם.
*
ואכן, לאחר הקרבות, כשחזר אביה מביתם שבקריות לחנותו שבעיר התחתית שבחיפה, שכניו הערבים, בעלי החנות לדברי מתיקה, כבר לא היו שם… ביחד עם אלפי הערבים האחרים נטשו את חיפה בהמוניהם ב- 22.4.1948, עם גְבור כוחות ה’הגנה’ על הכוחות הזרים שחדרו לכאן מ”צבא ההצלה” של פאוזי אל קאוקג’י – בעוד חיילי הוד מלכותו של ג’ורג’ השישי מוצבים כאן מכוח המנדט הבריטי שטרם נסתיים. ולא עזרה פנייתם של המנהיגים היהודים אל הערבים לבל ינטשו את חיפה. הדרישה של מנהיגיהם, ובראשם המופתי, שינטשו – היא היא שהכריעה: הן בקרוב מאוד, משאך יצא מכאן אחרון החיילים הבריטים, יפלשו לכאן כל צבאות ערב ויכריעו את ישראל, ובעקבותיהם ישובו לבתיהם כל הנוטשים כמנצחים… ואת כל היהודים ישליכו לים ויקחו את בתיהם. כך הבטיחו…
*
ואכן, יכול היה להיות אחרת לגביו… גם הוא יכול היה להיות בין הנוטשים והנסים ולהיהפך לפליט. אבל פליט עם מרכאות, משום שהוא לא דמה לפליט פוליטי או לפליט של שארית הפליטה של ניצולי השואה; פליט עם מרכאות כי הוא נדרש לנטוש ולברוח על פי דרישת מנהיגיו שרצו לעורר את עמי ערב למלחמה טוטאלית בישראל לנוכח זרם הפליטים; פליט עם מרכאות כי היה לו להיכן לברוח ולהשתקם, אל עשרים ואחת ארצות ערב בני עמו המשתרעות על פני כ- 14,255,130 קמ”ר (ארבעה עשר מליון, מאתיים חמישים וחמישה אלף ומאה שלושים קמ”ר). אבל לא כן. משהוכרעה המלחמה, משניגפו ונהדפו צבאות ערב הגולייתיים על-ידי צבאו הדל של דוד במלחמה שנכפתה עליו, העדיפו מנהיגי ערב את שהייתם של הנוטשים במחנות הפליטים על כל המשתמע מכך, תחת שיקומם בארצותיהם, וזאת כדי להנציח את בעיית הפליטים על- מנת שיהוו קלף פוליטי בבוא היום, כשהם מבקשים בזאת להחזיר את הגלגל אחורנית… וזאת בניגוד לכללי המשחק של מלחמה: אינך יכול לפתוח במלחמת השמד יזומה, לפקוד על בני עמך לנטוש את מקום מגוריהם ולנוס אל מחוץ לגבולות המדינה מסיבות תעמולתיות ותוך הבטחה שיחזרו כמנצחים – ומשהוכרעת על-ידי הצד שעליו נכפתה המלחמה – לא לקבל את תוצאות המלחמה. אינך יכול להיות כמו אותו יתום שרצח את הוריו ואחר כך ביקש רחמים מבית המשפט באומרו: תרחמו עלי, אני יתום…
*
“עכשיו אני מבין מאיפה את יודעת ערבית,” אמר המוכתר למיכל כשהבעת התימהון עדיין תלויה על פניו. מבטו חלף על פני יתר הבחורות, כאילו ביקש למצוא ביניהן עוד דוברות ערבית. “אכלו! אכלו!” אמר בהורו על הקערה עם הבקלאווה…
***
תל-אביב, 20.3.2015
נ.ב. כל הזכויות שמורות לכותבת החברה באקו”ם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר