הדסה: גם החולים מייחלים לפתרון

אני ירושלמי. נולדתי בהדסה עין כרם. בצעירותי, לאחר ששברתי את ידי במשחק כדורגל בשכונה, פוניתי למחלקה סמוכה למקום שבו נולדתי כדי שיגבסו את ידי. אני מטופל על ידי רופא שיניים אשר התמחה בבית החולים הדסה, והניתוח שעבר קרוב משפחתי להסרת גידול ממאיר בוצע שם.

בירושלים נחשב הדסה נכס צאן ברזל עירוני. יש לו מעמד איקוני דומה לזה של הכותל, של בית המשפט העליון, של הכנסת ושל מוזיאון ישראל. אחרי ככלות הכל, שירת בית החולים את תושבי העיר לא רק בתקופת מלחמת השחרור, עת היתה העיר במצור, אלא גם, ואולי בעיקר, בעיתות שיגרה שהפכו למצוקה. כך היה הדבר, למשל, בעת אסון ורסאי או בעת התמוטטותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון.

יותר מכך, בית החולים משרת את כל תושבי העיר באשר הם – יהודים, ערבים ונוצרים, חרדים וחילונים. למרבה הצער או השמחה, דומה שכל ירושלמי מכיל בתוכו רגעים שבית החולים שימש מעין תפאורה עבורם. בין שמדובר בלידה או בניתוח שהציל חיים ובין שמדובר, למרבה הצער, במקרי מוות. מה שבטוח הוא שבית החולים הזה על שני מתחמיו, בעין כרם ובהר הצופים, הוא בבחינת מוסד שאי אפשר בלעדיו. הדבר מקבל משנה תוקף בשעה שגם בית חולים ירושלמי אחר, בית החולים ביקור חולים, נמצא בקשיים שמהם יש קושי מהותי להיחלץ.