ראש המועצה האזורית בקעת הירדן בעל ראיית עולם מאוד מוצקה והוא בטוח כיצד יש לנהוג בספטמבר
דוד אלחיאני הוא איש בן 51 שכבר 28 שנים חבר במושב ארגמן ותושב בקעת הירדן. וכן הוא כיום, בימים בהם בקעת הירדן תופסת מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי, ראש המועצה האזורית. דווקא לו זימן הגורל רגעים היסטוריים אשר יוצרים עבורו ציונות מזוקקת.
אלחיאני נשוי לחנה המנהלת יחד עם איתי בנו את משק התבלינים המשפחתי. יש לו עוד שני ילדים : שחף – סרן בהנדסה קרבית – ועמית בת 18 מסיימת את ביה”ס “ירדן” בבקעת הירדן. עמית משמשת כיו”ר מועצת הנוער במחוז ירושלים ולפני גיוס לצה”ל. כמו כן, יש לו שני נכדים מקסימים.
אני רואה אותו מיד יום שני בכנסת. אדם מסביר פנים מנומס שמנסה להסביר לסובבים את חשיבותה של בקעת הירדן.
כיצד השתנינו אני מבקש לשאול בהיבט התפיסה של בקעת הירדן ?
“בקעת הירדן בשנות ה – 80 המוקדמות דמתה יותר לאזור מדברי. ראשית ההתיישבות בבקעה הייתה בחודשי הקיץ כשהחום כבד מנשוא. אז החלפנו את בגדי העבודה לטובת מדי צה”ל, את הטוריה לרובה והגה הטרקטור לזה של הקומנדקר. פותחים ציר בוקר בוקר לאורך הירדן הפתלתל בבט”ש אינסופי, צופים אל הגבול. אי אפשר אז היה לקיים חקלאות משום שלא היה הידע להתמודד עם חום כבד המאופיין בטמפרטורות קיצון – 45 ו 51 מעלות בצל וענני אבק.. ואילו היום – זו חקלאות ללא הפסקה. מדהים כיצד התקדמנו. התאמנו את הגידולים ואת הטכנולוגיה, למדנו להתגבר ולנצל את משאב הקרינה, המו”פ והחקלאים הובילו”.
האם הוקל לכם ?
“הכל יחסי. לא תמיד היה קל. בשיחות ברמד נהגנו להיזכר בחיוך בקישוא הגולדי, החציל הורוד, הכרוב הסיני,האבטיח הצהוב, הפפיה, האשכוליות, הפומלות ומה לא. ניסינו כמעט הכול והתמקדנו במציאת גידולים שיתאימו לאזור מדברי שיהיה גם כלכלי.
דבקנו במשימה והתגברנו. הבקעה ירוקה מתמיד והמדבר נכנע. זו הסיבה שהוקל לנו אבל אנו ממשיכים לעבוד קשה”.
בין בית שאן לים המלח, במקום בו השלווה משתלטת, בשקט מלא, שוכנת בקעת הירדן, מרחב ירוק בלב נוף מדברי פראי, שקיעות ונופים מדהימים לצד סיפורם המופלא של מתיישבים חלוצים שהכניעו את המדבר, בהתמדה בנחישות ובעמל רב. חדורי אמונה להתמודד עם תנאי אקלים קשים, קרקע צחיחה ומגבלות ביטחון. במקום שכף רגלם של אחרים לא דרכה ושנים של התאמת גידולים, הגיעו חקלאי הבקעה להישגים מרשימים.
האם אתם פורחים היום לעומת העבר ? במה אתם מתמקדים ?
“בקעת הירדן פורחת מתמיד. זה סיפור הצלחה ישראלי חתום בידם של מתיישבי הבקעה. 17 אלף דונם תמרים מהזן מג’הול, המהווים כ-60 % מהיצוא הישראלי ו – 40 % מהיצוא העולמי. 2500 דונם תבלינים טריים ליצוא שהם כ- 45 % מיצוא התבלינים. 6000 דונם פלפל, 6000 דונם ענבי מאכל, תאנים , זיתים, רימונים, ירקות ובע”ח. בעזרת גידולים שהם פורצי דרך כדוגמת הארגן וניצול מקסימאלי של משאבי המים הצליחו חקלאי הבקעה לייצר תוצר לאומי אזורי מהגבוהים בארץ – למעלה מ 700 מליון ₪. הם גם אלה שיוצרים את התמהיל הקהילתי המרשים המורכב מ- 21 יישובים מהם 3 קיבוצים לאורך כביש 90 ודרך אלון. בנינו חוזרים, שוב נשמע צחוקם של ילדים ,דור ההמשך לומד את המשימה ונכון אליה”.
ואיך זה גורם לך להרגיש ?
“מעבר לכל, גידול הילדים וטיפוח דור ההמשך הוא ההצלחה הגדולה ביותר שלנו. נתוני הגיוס עולים באופן רציף, אחוז המיצוי ללחימה ליחידות קרביות לשנת 2010 מצביע על 81.5% מכלל המתגייסים ומעמיד אותנו במקום גבוה, שני, מכלל המועצות האזוריות. נתון לא פחות מרשים, סך הגיוס לצה”ל הוא 86.7% , מקום רביעי. אין בלבי ספק כי נתון זה הינו מקור גאווה לכלל תושבי בקעת הירדן.
בקעת הירדן עלתה לראשונה על מפת המו”מ והויתורים בשנות ה – 90, מה אתה זוכר מאז?
“בשנות ה- 90, ליתר דיוק ספטמבר 1993, הבקעה כשפניה לעתיד, רעשה וגעשה. מתיישבי הבקעה הוכו בהלם, חוסר אונים השתלט על כולם וחשנו מרומים. מתיישבים צעירים בני עשרים שנשלחו ונתנו את חייהם ליישב חבל ארץ זה כמשימה לאומית, צו 8 קראנו לזה, חשו מרומים.
הסכם אוסלו איים לחסל את מפעל ההתיישבות ועודו מאיים. הוחלט להקים את ועד ישובי בקעת הירדן ולהתמודד עם המציאות החדשה של הסכמי אוסלו. נטלתי על עצמי את תפקיד היו”ר והובלתי את המאבק. אני זוכר את השאלות השונות : לבנות עוד חדר? מה הטעם לנטוע מטע תמרים שיניב בעוד חמש שנים כשהעתיד לוט בערפל? וכן שאלות אחרות שהן שאלות לא פשוטות למי שהקדישו את עצמם ומשפחתם כדי לממש את תפיסת ההגנה הביטחונית של ממשלות ישראל. אני חייב להדגיש כי השריון של ” תוכנית אלון” כבר לא חסין”.
וכיצד התנגדתם ?
“חסמנו את כבישי הבקעה, נקשרנו לגדרות , חצינו את הירדן. הפעילות הייתה כה נמרצת שלא היה יום ששר זה או אחר לא ביקר בבקעה כדי להרגיע, לרצות, להסביר שבקעת הירדן הוא איזור ביטחון, וכמובן שההתיישבות היא חלק. בשנת 99 הועד פורק. שבתי אל החקלאות”.
ואיך הגעת אל ראשות המועצה ? כיצד היית מאפיין אותה ?
“לפני שנתיים נבחרתי לכהן כראש המועצה האזורית, אזור חקלאי ותושבים שהם מלח הארץ. 1150 משפחות. הקשר הוא אישי, מכירים פה את כולם, כל פניה מעבר לעניין היא ברמה החברית בסוג של ערבות הדדית. זו עבודה מרתקת עם אחריות מאוד גדולה. מדובר במשפחות, ילדים, חברים. כראש ראשות אני נדרש לא רק לנושאים המוניציפאליים כמו פיתוח, קידום, קהילה, חברה וקליטה אלא גם שאני נדרש לנושא המדיני, והוא לא פשוט. מתיישבי הבקעה עברו תהליך מאז הסכמי אוסלו. העשייה היא מרכז ההתעסקות היומית. הדיבורים סביב עתידה של הבקעה מדאיגים אותם, אבל יחד עם זאת הם למודי ניסיון, הסכמים לא מומשו, הפלשתינים לא הסכימו לויתורים מרחיקי לכת”.
כיצד היית מתאר את בקעת הירדן? לרבים הוא נראה מקום רחוק מאוד.
“בקעת הירדן היא מקום טוב לחיות בו. איש אינו רוצה לעזוב. איכות חיים, חברה, קהילה בריאה, חינוך. אבל בוודאי שיש דאגה. משאת ליבם של מתיישבי הבקעה היא החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, לשים קץ לגחמות של ראש ממשלה זה או אחר ולהקשיב לרצון העם, המבוסס על צורך קיומי וטריוויאלי, ביטחון אישי ולאומי”.
ומה החשש?
“החשש האישי שלי הוא האפשרות שציפי לבני תרכיב את הממשלה הבאה, עבורי, עבור מתיישבי הבקעה ומדינת ישראל זו סכנה קיומית. נוכחנו לדעת שכולם “מתיישרים” סביב ראש ממשלה. מצד שני, יש לי אמון מלא בראש הממשלה ביבי נתניהו. אני מודע לכך שכראש ממשלה הראיה שלו רחבה ואחראית ויש דברים שלא צריכים להיאמר. אין בליבי ספק, ראש הממשלה רוצה בריבונות ישראלית בבקעת הירדן מכל הסיבות הנכונות, ביטחונית והתיישבותית, גם כך מרבית השרים וחברי הכנסת”.
ספטמבר עלול להזים את התקוות שלך.
“בהקשר הזה, אני רואה בספטמבר הזדמנות מדינית ולא צונאמי, הזדמנות להפגין מנהיגות במידה והרשות הפלשתינית תגיש הצעה להצבעה באו”ם על מדינה פלשתינית. אז הממשלה צריכה ללכת על המכנה הציבורי הרחב ביותר ולהחיל את הריבונות הישראלית בבקעת הירדן וגושי ההתיישבות בשלב הראשון.
התמיכה הרחבה שלה זכה ראש הממשלה בעקבות נאומו בשני בתי הנבחרים בארה”ב מאפשרת לו ולממשלה לקבל את ההחלטה,שהיא היסטורית, כזו שאיש לא יכול לשנות אותה ושומרת על הצביון היהודי ועל העם היהודי. יותר מכך, אנשי צבא בכירים בהווה ובמילואים בדרגות בכירות, רמטכ”לים לשעבר, מכירים בחשיבות הביטחונית של בקעת הירדן במציאות מזרח תיכונית בלתי יציבה. הם יודעים להציג עמדה זו הרבה יותר טוב ממני . לכן אני מדבר על לקיחת סיכונים, סיכונים שאיננו יכולים לקחת כעם, ולא אכנס לזכותנו ההיסטורית.
העולם מבקש מאיתנו להיות פשרנים ולקחת סיכונים למען סיכויי השלום, לוותר על האינטרסים החיוניים וביניהם ביטחון המדינה ואני שואל אותם, אני שואל את כל אלה שמטיפים לנו מוסר ולוחצים עלינו : ומה תעשו אם ניקח סיכון ונקריב קורבנות ונשים בכם את מבטחנו ומשהו ישתבש והצד השני לא ינהג כפי שמצפים ממנו אלא ימטיר עלינו אש וירצה להשמיד את מדינתנו ? תאמרו,סליחה..תגידו ..טעינו? תתגייסו לשלוח סיוע אזרחי? תתפללו לעילוי נשמתנו?
המסר שצריך להעביר לעולם, אם אתם רוצים להבין אותנו ואם אתם רוצים לדעת מה המניעים שלנו, תחשבו על העם היהודי, על הנופלים ולכן אסור לעולם לקחת עוד סיכונים, לא ניתן שלזכרנו יוקמו עוד בתי עלמין.
לכן, אם אנחנו חפצי חיים כעם, כאומה, בקעת הירדן חייבת להיות בריבונות ישראלית. ויתור על הבקעה מזמין את השואה הבאה. התמורות באזור שלנו מוכיחות שכל מצב הזוי, ככל שיהיה, עשוי להיות רלוונטי בעוד שעה. צריך לשים קץ להימור הפוליטי, לקחת אחריות, לנצל את ההזדמנות ולשמור על האינטרסים הלאומיים שלנו ואלה ייעשו בתנאי שבקעת הירדן תהיה בריבונות ישראלית”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר