איום מיני מרחף מעל ראשנו כחלק מהמתיחות של הסכסוך הישראלי-ערבי. אמצעי נוסף לערער את שגרת החיים ולזרוע תחושה של כאוס
מכתב הרבניות עורר דיון חשוב בנישואי התערובת בין יהודיות לערבים, אך קיים נושא חשוב לא פחות והוא הטרדתן של נשים יהודיות על ידי בני מיעוטים. דוח מרכזי הסיוע לנפגעות אונס מתחילת העשור מראה שנשים יהודיות המתגוררות בערים מעורבות, חוות הטרדות ותקיפות מיניות יותר מנשים ערביות. כך למשל, בחיפה במהלך שנה אחת הגישו 221 יהודיות תלונות על אונס לעומת 8 ערביות בלבד. בירושלים, התלוננו 248 יהודיות על אונס לעומת 7 נשים ערביות.
דיון בקיומן של עבירות מין על רקע לאומני הוא מטבעו עניין לא פשוט. למבוכה הקבועה סביב עבירות מין, מצטרף גם החשש לעורר תפוח אדמה פוליטי לוהט. פרשיות האונס והרצח המזעזעים של דנה בנט, ושל מעיין בן חורין ורציחתו של אריק קרפ , שהגן על בתו ורעייתו שהוטרדו מינית על ידי בני מיעוטים, אולי סדקו קצת את חומת השתיקה, אבל מקרים אחרים שלא התפתחו לממדים כל כך טראגיים לא זכו לאותו פרסום. בחברון, לפני מספר חודשים, צעיר ערבי התפשט מול קבוצת ילדות יהודיות. בקמפוס הר הצופים הוקם משמר מיוחד לליווי הסטודנטיות שחוזרות בשעות הערב ופעילות אנרכיסטיות שהפגינו בבלעין ובשייח ג’ראח דיווחו שהיו נתונות להטרדות מיניות מצד מקומיים.
גם מי שישלול הסבר לאומני לעבירות האלו, יתקשה להתעלם מפרשת האנסים מביר אל מכסור. בין 2005 ל- 2006, צעירים מכפר ביר אל מכסור חטפו ארבע נערות יהודיות שעמדו בתחנות הסעה שונות אילצו אותן בכוח להיכנס לרכב ואז הסיעו אותן למקום מבודד ואנסו אותן בזה אחר זה. באחת הנאנסות הטיחו עלבונות על רקע לאומני ואמרו לה שזו נקמה על פעילות צה”ל, אבל גם ללא האמירה הזו, המניע הלאומני ברור כאן מעצם הבחירה של בני הכנופיה להתרחק מסביבתם לאזורים מאוכלסים ביהודיים, ולבצע שם את “פיגועי האונס” שלהם.
פרשה מטרידה נוספת היא הפרשה של נגלה אלאימאם, עורכת דין מצרית, שהתראיינה לרשת אל-ערביה ועודדה גברים ערבים להטריד מינית ישראליות כחלק ממה שהגדירה המאבק הצודק בכיבוש הציוני.
מהאנסים בדיר אל מכסור ועד ההתעללויות המיניות במאורעות תרפ”ט, מסצנת האונס המפורסמת באופרת הרוק “מאמי” ועד עורכת הדין המצריה. האיום המיני מרחף מעל ראשנו כחלק מהמתיחות של הסכסוך הישראלי-ערבי. אמצעי נוסף לערער את שגרת החיים ולזרוע תחושה של כאוס וחוסר בטחון.
ישראל נתפסת כמדינת אפרטהייד שאין לה זכות להתלונן על אלה שאותם היא כביכול מדכאת. על המסרים האלה שיש מי שמטפח אותם גם מתוך ישראל עצמה, התחנכו דורות של צעירים ערבים. מטרידי הסטודנטיות בהדסה הר הצופים והערבי שהתפשט לפני הילדות בחברון שאבו תחושת
צידוק למעשים שלהם מההסתה שמנוהלת נגדנו.
אבל המדאיג מכל הוא שתיקתם של ארגוני הנשים. למול המלחמה הלא קונבנציונלית הזו, ניתן היה לצפות שהם יקימו קול צעקה גדול, אך במפתיע הם בוחרים לשתוק. האם האג’נדה השמאלנית של ארגוני הנשים היא שמביאה אותם להתעלם מהתופעה הזו?
תכן גם שההסבר הרבה יותר פשוט. הפרסום והרייטינג שכרוכים בנושא הזה לא גבוהים, אחרי הכל מדובר בסך הכל בכמה נערות שחיות בפריפריה ומעבר לקו הירוק ובכמה סטודנטיות בהר הצופים. מה זה לעומת הפרסום והרייטינג שהן זוכות לו באישומים כנגד משה קצב, או חיים רמון. אולי זו הסיבה שכל מיני פרשיות מינוריות שמעורבים בהן אישי ציבור זוכות לתשומת לב ולרטוריקה צדקנית מצדן בשעה שנושא כזה הן מזניחות ובכך למעשה מאפשרות לו להמשך.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר