הארות, הערות, תהיות ומסקנות בעקבות יישום תוכנית ההינתקות והראייה המהותית לעתיד
חמש שנים עברו על מדינת ישראל מאז הגירוש ועקירת גוש קטיף וארבעת ישובי צפון השומרון, אירוע מרושע, מטופש וחסר תקדים בהסטוריה האנושית בו קם עם מיוזמתו על בניו שלו עצמו.
חמש שנים של סיוט לאומי ואישי, דשדוש, כשלונות ומכשלות.
הסיוט אליו נגררה המדינה והחברה בידי פורום השחיתות מחוות השקמים נוגע בכל התחומים: ערכי, בטחוני, כלכלי, מדיני והחברתי. כל מי שעיניו בראשו רואה את הפגיעה במדינה והחברה.
אך בראש ובראשונה זהו הסיוט האישי של עשרת אלפי האזרחים המגורשים.
אותו פצע עמוק וצורב מלהב הבגידה, מדמם ומסרב להתאחות ודומה כי לא יתאחה לעולם.
חלומות זוועה, פלאשבקים יומיומיים וכאב חודר, פיזי, אשר זר לא יבין עומקו.
אותם עשרת אלפי יהודים מגורשים, ואולי גם רבבות קרוביהם, חבריהם ושותפיהם, אותם אלו החשים את טעמו יום יום עמוק בליבם כבר 1,825 יום, מבינים שכנראה ייקחו כאב צורב זה עימהם אל הקבר.
עוד באותו יום ארור, י”ח אב תשס”ה, עת הושלכנו בידי כוחות הגירוש שחורי המדים אל תוך האוטובוסים, כשראינו מבעד לזגוגית את בתי הישוב ההולכים ומתרחקים, הדהדו סימני השאלה והקריאה באוזנינו. כבר כשחזינו בביזיון שאין גדול ממנו כשמאות ערבים רוקדים על ההר ליד שא-נור, דגלי אש”ף וחיזבאללה בידיהם, חוגגים וצועקים בעברית “כל הכבוד לצה”ל”, נשבענו לחזור הביתה עוד בימי חיינו. אולם גם נשבענו לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח, והכי חשוב: להביט למציאות בעינים, להתפכח.
לא היה מהלך בהסטוריה של מדינת ישראל אשר הביא כל כך מהר, מיד אפילו, לקריסת כל הנחות היסוד שלו: חיזוק הכוחות הערביים המתונים (נצחון החמאס בבחירות), שיפור המצב הבטחוני (חטיפת גלעד שליט, “שדרוג” הפגזת העורף בדרום הארץ), חיזוק מעמדה הגיאופוליטי של ישראל במרחב (מלחמת לבנון השניה), התנתקות מדינית-דמוגרפית מוחלטת מאחריות על רצועת עזה (גינוי עולמי חסר תקדים ל”מצור”, חיזוק המצב הכלכלי (כ-15 מליארד ₪ עלות – נכון להרגע, ירידת היקף היצוא החקלאי הישראלי) והנלעג ביותר: חיזוק מעמדה של ישראל עקב הנסיגה אל הקו הירוק (דו”ח גולדסטון משט המרמרה).
מה שמדהימה היא העובדה שבדיוק אותם חוגים כושלים אשר הובילו את הגירוש, ואף הביעו חרטה פומבית על כך לאחר שהתירוצים התנגשו חזיתית עם המציאות, מובילים גם כיום, ללא בושה, את האילוזיות והפנטזיות לנסיגות הבאות, לגירוש הבא.
במקום לעמוד בתמיהה ובהפתעה כל פעם מחדש, הציבור במדינת ישראל צריך להביט במציאות כפי שהיא. כל ילד בגן יודע כיום כי הויתורים והנסיגות אינם מובילים להשגת שלום, בטחון או שיפור במצב המדיני והדמוגרפי, אלא לההיפך מכך. ואותם אנשים בהחלט אינם ילדים בגן.
מטרת אובססיית העקירה איננה השגת שלום, בטחון או דמוגרפיה. כל בר דעת מבין שצעדים אלו יובילו לההיפך מכך, והם בהחלט ברי דעת.
מטרת אובססיית העקירה היא העקירה עצמה.
הקמת ההתיישבות ביו”ש בעשרות השנים האחרונות ע”י הכוחות הלאומיים בעם, דתיים ושאינם דתיים, ייצרה כוחות אדירים בציבור זה, כוחות המוקרנים החוצה בכל תחומי העשיה וההנהגה ושהפכו בשנים האחרונות את אותו ציבור להיות בחוד החנית ואחד הכוחות המובילים והמניעים של החברה והעם בישראל – וממילא לאיום על האליטות מן השמאל הקיצוני, שהתנוונו רוחנית וערכית בשנים האחרונות ומבינות היטב, הרבה לפני הציבור הלאומי, את התהליך שבדרך: הגעת אותו ציבור אל תא הקברניט – אל הגה הנהגת המדינה. מטבע הדברים, יש מי שרואה בכך איום עתידי על “נחלת אבותיו”- השלטון במדינה.
מטרת העקירה היתה לרסק את הציבור הזה בדיוק בשיא נקודת כוחו, מעין “סיכול ממוקד” אידאולוגי-פוליטי-חברתי.
די אם נזכיר את מאמרו של אחד מ”רבני” אותה אליטה, יאיר לפיד, שנה לאחר הגירוש (ידיעות אחרונות 13.10.2006), מאמר מאלף בו הוא מודה כי הגירוש: “מעולם לא היה קשור לפלסתינים, לדמוגרפיה לשאיפה להסדר שלום.. המניע היה אחר לגמרי.. ללמד אותם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה”.
אולם בשונה ממה שאולי יאיר לפיד יעדיף לחשוב, מסתבר שחמשת השנים האחרונות היו גם חמש שנים של התפכחות.
שבע עשרה שנה של היגררות במסלול הנסיגה, הבריחה והעקירה למדו את הציבור בישראל פרק או שניים בהבנת המזרח התיכון החדש, כנראה שגם בערכיו הבסיסיים שלו עצמו.
“הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם”- אבחן שלום חנוך בשירו “מחכים למשיח”.
ההתנגדות הגורפת לאילוזיות העקירה והתמיכה הגורפת והעקבית בהתיישבות מוכיחות במפתיע כי כנראה שהציבור איננו עד כדי כך מטומטם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
