כשדני דנון ישלים את משימותיו, המהגרים לא ירצו להגיע לכאן, האמריקאים יבינו שזה מקומנו, הפלסטינים יפנו את השטח, הערבים יפסיקו לעשות כל כך הרבה רעש ואנשי הימין ייחשבו למרכז. חמישה חודשים בדרכים עם שחקן הספסל של הליכוד, שהפך לאחד הפוליטיקאים המשפיעים בישראל בשנה האחרונה. ונצא לדרך ברגל ימין
12:00
באחד מימי החודש שעבר לקח חבר הכנסת דני דנון הפוגה ממאבקיו במסתננים ובהרחבת הקואליציה, ויצא מהמשרד בחמש אחר הצהריים לטובת אירוע משפחתי בבית דודיה של אשתו, טלי, באשקלון. הסיבה למסיבה: הכנסת ספר תורה חדש לבית כנסת לזכר סב המשפחה, שנפטר לפני כשנה. בחצר ובסלון שלל בלונים ובצקים עתירי שומן. מוזיקה רועשת מתערבבת בקולולו.
חבר הכנסת דנון, בחליפה כהה ופמליה שכוללת את הדובר הצמוד, עיתונאי וצלם, בלט על רקע ילדים עם כיפה ועגילים, ילדות באיפור עיניים בוהק, בחורים צעירים במכנסיים קצרים וסנדלים ודודות בפן ופלטפורמות. לפני התהלוכה שהובילה את ספר התורה מהבית לבית הכנסת נקראו בני המשפחה להשלים את האותיות האחרונות בספר התורה, בעזרת סופר סת”ם. הטקס, אותו ניהל אביה של טלי, בנו של המנוח שלזכרו התכנסו, נמשך שעות. לאב עשרה אחים ואחיות, וכל בני המשפחה רצו לחלוק לו כבוד. איש איש נקרא בתורו, ביצע את מלאכתו וזכה לברכה (זיווג, בריאות).
אבל דנון, לו שמרו את אחת האותיות האחרונות כי לא ידעו אם יספיק להגיע מהכנסת בזמן – זכה לכבוד מיוחד. רוב הערב תפס דנון פינה בסלון, ושמר על פרופיל נמוך (גם אם שוחח בחפץ לב עם כל דיכפין). כשהגיע תורו למלא את האות שנשמרה לו, הטון השתנה. “תרשו לי להזמין את החתן שלי, חבר הכנסת דנננניייי דננוווון”, צהל אביה של טלי, בעוד האחרונה מפטירה, “יו, פאדיחות עם אבא שלי הזה”. דנון ניצל את ההזדמנות, וגם בירך על הדרך את האורחים בעצמו, לפני שזכה בברכתו שלו.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם
להיות מלך במשפחה של אשתך זה אולי קל יחסית, אבל דנון יודע לדבר, להתאים את עצמו למגוון קהלים. בשיחה עם מתנחלים בטקס נטיעות ט”ו בשבט באפרת השכיל לשלב “נחלת אבות” וביטחוניזם; בנאום לנוצרים אוונגליסטים שהגיעו לבקר בשטחים עטף את דבריו בשיח דתי; אפילו עם שמאלנים הוא יודע לדבר. בדרך לנטיעות, למשל, התקשר לברך את חברת הכנסת זהבה גלאון על בחירתה לראשות מרצ. אחר כך המתיק סוד במכונית, גילה שהוא רוחש לה כבוד ושהם מיודדים. לפני שיצא לאשקלון עוד הספיק דנון לארח בכנסת קבוצת בני נוער בסיכון מהשומרון. הוא רכש את הקשבתם בדיבורי כדורגל, הפגין בקיאות במחירי כרטיסים למשחקים וענה בסבלנות כששאלו, “איך הופכים לחבר כנסת?”
חודשיים לפני כן אירח בחדר הישיבות של ועדת העלייה והקליטה, שהוא יושב הראש שלה, קבוצת ילדים אחרת: את שכבת כיתה ו’ בבית הספר הדר השרון, שבו לומד בנו הבכור אביעד. הוא סיפר להם על הדמוקרטיה בישראל, וסיים את שיעור האזרחות הקצר בהסבר על החוק הטרי שבדיוק הצליח להעביר בכנסת, המטיל הגבלות על פרסום אלכוהול. החוק נולד בהשראת שלט חוצות שדנון, תושב מושב משמרת בשרון, ראה באזור מגוריו, ועל כן שאל את הצעירים על זירת הפשע השכונתית: “מכירים את הגלידה בתל מונד?”
“איזו”, השיבה אחת התלמידות, “זו עם הסמים?”
זו הפעם היחידה שבה לא היה בטוח מה להשיב. בהמשך הבהיר: “יכול להיות שעצרו שם מישהו או משהו, לא ביררתי, ובכל מקרה אביעד לא הולך לשם לבד, רק איתי או עם אשתי”.
גירוש עכשיו
זו הקדנציה הראשונה של דנון בכנסת. הוא התחיל אותה בפוזיציה שולית יחסית בליכוד: לכנסת נכנס בזכות השריון לנציג מחוז מישור החוף, שבו התמודד מול טל ברודי וניצח, אחרי שתי התמודדויות כושלות בפריימריז קודמים. אבל יכולתו לתקשר בגובה העיניים הקלה עליו לא רק ליצור קשב וסימפתיה בין-אישית (“לא נולדתי עם זה, זה מכיתות רגליים והקשבה”), אלא גם למנף את עצמו בתקשורת. הוא יודע בדיוק מהו החומר שממנו עשויות כותרות, ולכן לא מפתיע שבחודשים האחרונים כיכב בהן הח”כ הנמרץ שוב ושוב.
למעשה, בחודשים האחרונים נדמה שהכותרות כמעט רודפות אחרי דנון, אחרי שמצא את עצמו בלב כמה התרחשויות פוליטיות מרכזיות. בגירוש המסתננים הוא עוסק אמנם כבר שנה, אבל אירועי החודש האחרון שידרגו את מיקום הנושא בסדר היום הציבורי, והעניקו לדנון עוד זמן מסך רב. בחורף כיכב במחלוקת סביב החקיקה הימנית הנמרצת, האנטי-דמוקרטית בעיני מבקריה, שהוא וכמה מצעירי הליכוד קידמו. באביב היתה זו קריאת התיגר שלו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, מולו התעקש להתמודד על נשיאות ועידת הליכוד. דנון הצליח לכפות בחירות חשאיות לתפקיד, ואחרי נאומו של נתניהו במושב פתיחת הוועידה קיבל ראש הממשלה זובור במקום את הנשיאות.
אלה לא רק דעותיו הקיצוניות ונכונותו להיאבק עליהן, אלא גם היכולת לנסח אותן באמירות קצרות, במסרים חדים וקליטים, בלי לדפוק חשבון. דנון מבין שהסברים ודקויות לא נכנסים בכותרת של שמונה מילים. בשבת האחרונה אחר הצהריים, למשל, אחרי עוד מטח רקטות על הדרום, שיחרר הודעה לעיתונות שהיא כמעט הייקו: “דין שדרות כדין תל אביב/ אם טיל אחד היה נופל בשינקין/ המצב בעזה היה נראה אחרת”. הטלפונים מאולפני ערוץ 2 לא איחרו להגיע, אבל דנון בדיוק היה עם הילדים בבריכה.
להבדיל מהקולגות שלו, שהסתבכו בשבועות האחרונים באמירות סהרוריות ועברו לינץ’ תקשורתי, דנון אמנם מצטיין במתיחת החבל, אבל גם יודע מתי ללחוץ על הבלמים. פה גדול? יש לשער. אבל אימפולסיביות? ממש לא.
בחודש שעבר, זמן קצר לפני שההפגנה נגד המסתננים מאפריקה הפכה לפוגרום, נאם דנון על הבמה בשכונת התקוה וקרא ל”גירוש עכשיו”, כשם התנועה החדשה שהקים. הוא הצהיר בדרמטיות אופיינית כי “ישראל נמצאת במלחמה עם מדינת אויב של מסתננים… שבירתה בדרום תל אביב”. אבל את ההצגה גנבה לו חברת הכנסת מירי רגב, עמיתתו ממפלגת הליכוד, שבחרה לתאר את המסתננים מאפריקה במטאפורה “סרטן בגוף שלנו”, שהידהדה לשיח הנאצי על יהודים.
אחרי משפט כזה לא נדרש דמיון מפותח במיוחד כדי שתמונות הפורעים המנתצים חלונות של מכוניות וחנויות בהמשך הערב יגררו השוואה לליל הבדולח. דנון לא רוצה “להתייפייף”, מילה שהוא מרבה להשתמש בה, אבל מההשוואה לנאצים הוא מתחלחל. “ליל הבדולח היה מאורגן, מתוזמן”, הוא אומר.
מה חשבת על האמירה של רגב?
“היא דיברה אחרי שירדתי מהבמה. כבר לא הייתי שם. זו אמירה שאינה במקומה. המאבק שלי בכלל אינו מול המסתננים – אני מבין את האינטרס שלהם לחיות פה – אלא מול הממשלה. אוזלת היד היא שלנו, שנתנו להם להיכנס ושאנחנו לא מגרשים אותם”.
יכול להיות שגם הדברים שאתה אמרת תרמו להפיכת ההפגנה הזאת לפוגרום? אם המסתננים הם “מדינת אויב” – באויב נלחמים.
“גיניתי את האלימות כשקרתה. גם בלעדינו, האווירה שם היתה חמה. אנחנו רוצים להיות הומניים, אבל מה עם ילדי דרום תל אביב? אנחנו צריכים להתגונן ולשמור על עצמנו”.
באוגוסט האחרון ביקר דנון, סגן יושב ראש הכנסת ויושב ראש השדולה למניעת הסתננות, בדרום סודן, והיה לנציג הישראלי הרשמי הראשון שנפגש עם נשיא המדינה הטרייה, סלוואה קייר מאיארדיט – בין היתר כדי “שתצא קריאה שלו להחזיר את המסתננים לארצם”. הוא מרבה להזכיר את דרום סודן, למרות המספר השולי של מסתננים משם, כי “זה מוכיח את אוזלת היד שלנו. הצענו להם אלף דולר שיעזבו עד אחד באפריל, והם לא עזבו”. צעדי הגירוש שהחלו בינתיים לא מרשימים אותו. “זה פסטיבל”, הוא אומר, “אני מרוצה שנפל האסימון, אבל באותה נשימה שיצא מטוס מתוקשר עם 80 דרום-סודנים, נכנסו הנה מגבול הדרום יותר אנשים. האווירה היא שיש עשייה אבל שהנושא המהותי טרם טופל”.
רוב המסתננים לישראל הגיעו מאריתריאה, שם המסתננים עשויים לעמוד בפני עונשים קשים אם ישובו.
“אנחנו בוחנים חלופות, כולל העברה למדינה שלישית אחרי הכשרה מקצועית. יהיה להם שם פחות טוב מאשר בלווינסקי, אבל זה לא השיקול שלי. אם אני צריך לבחור בין טובת עמי לטובת מסתננים מאפריקה, אני לא מהסס לשנייה. יש לנו יחסים דיפלומטיים עם אריתריאה ואפשר לעקוב ולראות מה יקרה. מן הסתם נמצא אותם עובדים יותר קשה בחקלאות, באיזה כפר, מרוויחים 30 דולר במקום 1,500.
“אני לא קונה את זה שיהרגו אותם, מספיק עם ההתייפייפות. לא אשלח אנשים אל מותם, אבל כל עוד הם פה, למסתננים נוספים ולמשפחותיהם יש תמריץ להגיע. אותו מסתנן לא ברח בסירה מהתופת, וישבו יהודים בגבול ואמרו ‘לא אכפת לנו ממך’. הוא טס במטוס לקהיר ושילם על זה כסף. מבחינתו הוא צודק – זו עסקה כלכלית. אם הייתי במצבם, הייתי מנסה לשפר את איכות חיי. אבל האינטרס שלנו שונה משלהם. אם כבר בנאגלה הראשונה כל המסתננים היו נשלחים למחנה קציעות בנגב, בתנאים הומניטריים, משחקים שש-בש – אחרי חודש-חודשיים התמריץ הכלכלי היה יורד”.
למחרת המהומות וההתנכלויות לזרים בדרום תל אביב הסביר במשרדו במצודת זאב שהדיווחים על המתרחש הגיעו אליו באיחור, כי שהה “בבת מצווה ביבנה של חבר מרכז הליכוד” והיה מנותק מהחדשות לשעתיים. בהמשך הוסיף באדישות, ש”זו לא היתה מלחמת עולם שלישית או הפצצה של הכור האיראני. זה לא שהיתה פה מלחמת עולם ושאני שר ביטחון שלא עידכנו אותו”.
למה לא חזרת לשכונת התקוה כשהבנת מה קורה, אולי לנסות להרגיע את הרוחות?
“האירוע הסתיים מבחינתי, וקומץ שנשאר נהג באלימות. זה לא אירוע שניהלתי, ואני לא הייתי מרגיע רוחות. אלה לא אנשים שאני מקורב אליהם או שולט בהם”.
מה הרגשת כשראית את התמונות מהמהומות? צבט לך הלב?
“בוודאי, זה רע מאוד. אני נגד אלימות. וזה פוגע במאבק, שהוא היום על דעת הקהל. המראות האלה יוצרים סטיגמה של קיצוניות, שמשרתת את הצד שטוען שהמסתננים מסכנים ושצריך לעזור להם”.
אז מה שקרה שם רע מוסרית או רע למאבק?
“שניהם”.
החייל היחיד בצבא
עד לפני כמה חודשים מוקם דנון גבוה ברשימת הפוליטיקאים שהתקשורת נהנית לחבוט בהם. אבל בשבועות האחרונים, פרץ האמירות הסהרוריות של מירי רגב ואלי ישי (ש”ס) בנושא המסתננים, ולאחר מכן של אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) ואורי אריאל (האיחוד הלאומי) ביחס להומואים וללסביות, נתן לו הפוגה זמנית מהאש.
“אני לא מסכים עם מה שמיכאלי אמרה”, אומר דנון, “אבל כמו שחנין זועבי ומוחמד ברכה אומרים דברים שקשה לי לשמוע – זה מקומם ומעצבן, אבל זה במסגרת חופש הביטוי, לגיטימי. מה ציפו, שיעצרו אותם וייקחו אותם לחקירת משטרה?”
אלה לא סתם דעות מעצבנות, אלא גם אמירות שמעידות על בורות. למיכאלי יש הסברים דטרמיניסטיים מגוחכים לסדרי טבע: הומואים נהיים כאלה בגלל ניצול מיני, לסביות – בגלל הפלה מוקדמת. האמירה של רגב מעידה כנראה על חורים בהשכלה ההיסטורית.
“יש בדיחה על עולה חדש שהתגייס לצבא, ושואלים אותו: מה תעשה אם יבוא חייל מימין? הוא עונה. מה תעשה אם יבוא חייל משמאל? ומה תעשה אם יבוא טנק? הוא נותן תשובה לכל דבר. אבל כששואלים אותו, מה תעשה אם יבואו ביחד טנקים ומטוסים וחיילים ויקיפו אותך, הוא עונה: מה, אני החייל היחיד בצבא? אני צריך להיות אחראי על מה שאני אומר וכותב. זה קצת טו מאץ’ להיות אחראי על מה שאחרים אומרים”.
אתה לא מוטרד מירידת קרנה של הכנסת בעקבות רצף ההבלים הזה?
“אנשים לא טיפשים, והם מבדילים בין מי שתמהוני למי שלא. לפעמים ההתלהמות פוגעת בדברים שאני מנסה לקדם. בלי שמות, אבל כשאנשים בצד שלך לוקחים את זה למקומות הזויים, זה רע מאוד. אתה לא יכול לתת לשוליים לגרור אותך”.
יש לכם תא גאה בליכוד. לא היה מקום לאמירה ברורה של ראש הממשלה על עמדת הליכוד בנושא?
“נפגשתי עם חברי התא הגאה לפני כמה חודשים, אבל להגיב לעניין יכול דווקא להעצים אותו. יש דברים תמוהים. בסדר. לכל דבר נגיב ונתייחס?”
מה עמדתך ביחס לנישואים חד-מיניים?
“לא צריכים לעשות שום דבר שפוגע באף אחד מהצדדים”.
אתה מתחמק.
“אז נגיד שאין תשובה, אבל המוטו שלי הוא חיה ותן לחיות”.
די עם מגרון
את יום הולדתו האחרון בילה דנון במרתון לילי במשכן הכנסת. יומיים אחרי הזובור שעשו לנתניהו בוועידת הליכוד, החזיר נתניהו בהפתעה משלו, כשהודיע על הסכם קואליציוני עם קדימה. דנון מעיד שממילא איננו איש של חגיגות גדולות (לכבוד יום הולדתו ה-40 טס עם אשתו לחופשה ביוון, שם השיב לאס.אם.אסים מהבריכה וענה לשיחות חשובות במרפסת החדר במלון), אבל 28 הח”כים מקדימה היו מתנת יום ההולדת האחרונה שקיווה לקבל מראש הממשלה. “כולם כבר היו עייפים, אז ויתרתי על ההערה הסרקסטית בישיבה”, אומר דנון, חבר הכנסת היחיד מהליכוד שהתנגד להסכם.
זה היה תרגיל מסריח?
“זה מאוד בוטה, כשאתה מסביר למה צריך בחירות, 104 ח”כים מצביעים בעד פיזור הכנסת, ושעה אחרי זה הכל מתהפך. אני חושב שמוטב היה ללכת לבחירות ולא להחיות את קדימה. בעוד שנה אפשר יהיה להחליט אם זה צל”ש או טר”ש. אם בעבר טענו שראש הממשלה לא יודע לעשות פוליטיקה, אז הוא הראה שהוא יודע לסגור דברים בדיסקרטיות. זה לא מוסיף כבוד לפוליטיקה, אבל מבחן התוצאה יגבר. אם יהיה עכשיו שגשוג, הריח יתפוגג. ואם לא, הריח יתחזק. אני חושב שהחבילה תתפרק, כי מה שהביא את אנשי קדימה לחופה היה אינטרס ציני של הישרדות”.
למה נתניהו היה צריך את זה?
“לא יודע מה היה השיקול המכריע. שנה וחצי בפוליטיקה זה הרבה זמן. זה מפתה לקבל קואליציה של 94 ח”כים, קונסנזוס מקיר לקיר. בעיני זו ספינה כבדה מדי, שיהיה לה קשה להתנייע ולתמרן”.
זה גם מסוכן לדמוקרטיה, ממשלה ענקית עם אופוזיציה שבקושי קיימת?
“היו בעבר גדולות יותר. אני מניח שזה לא יישאר ככה. מתחילים עם 94 ח”כים ומפה זה מצטמצם. אולי עכשיו תהיה אופוזיציה קטנה אבל נשכנית”.
קשה לנשוך בלי שיניים.
“אני בעד שינוי אד הוק של התקנות. למשל, יש נוהל של 40 חתימות (של ח”כים), שמחייבות את ראש הממשלה לשבת שעתיים במליאה ולשמוע הכל, כשאחריו מגיב יו”ר האופוזיציה. אני בעד להוריד ל-20 חתימות כדי שהנוהל יימשך. ובוא לא נשכח שזה גלגל ענק. אני מציע לא להיות זחוחים”.
יותר מתפקוד האופוזיציה, מוטרד כעת דנון מגורל הקואליציה. הוא מתבונן בדאגה בברית המתהדקת בין נתניהו לשר הביטחון, אהוד ברק, ובזו החדשה יחסית עם שאול מופז, ונדרך נוכח השמועות על שריון מקומות ברשימת הליכוד להם ולנציגיהם לקראת הבחירות הבאות.
“ברק זה מורשת רבין ואוסלו, אני לא רואה אותו מצטט את שיר בית”ר”, אומר דנון. “אין לי איבה כלפיו, אלא אהבה לארץ ישראל, ואם יש סתירה בין הדברים אני בוחר בארץ ישראל. אני לא חושב על ברק כעל דמון שצריך לזרוק עליו חצים, אבל הוא לא ברוח הליכוד, ואני לא רוצה לראות אותו בליכוד. זה סוס טרויאני שישנה את צביון המפלגה. הוא נטל”.
אם הליכוד יתאחד עם קדימה והעצמאות, תפרוש מהמפלגה?
“אני אתנגד לכך. מפלגה עם ברק ועם פליטי קדימה זה לא הליכוד, ואם מישהו ירצה לצאת להרפתקה כזו, הוא זה שיצטרך לפרוש. אם מחר אנשי קדימה ירצו לרוץ בפריימריז של הליכוד – לגיטימי. דן מרידור חזר ממפלגת המרכז, התמודד ונבחר. אבל להגיד שעינת וילף מקום 15 ואורית נוקד מקום 20 – בעיני זה לא לגיטימי”.
מכיוון שאופוזיציה של 26 ח”כים ממילא לא סופרים, ייתכן שמזעור האופוזיציה לרמתה בימי ממשלת האחדות הפכה את המתנגדים מבית לחישוק העיקרי שעל ראש הממשלה להביא בחשבון כעת. בעקבות אירועי ועידת הליכוד כתב יוסי ורטר ב”הארץ”, כי נתניהו “גילה שקל יותר להביס את שאול מופז ושלי יחימוביץ’ בזירה הלאומית, מאשר לנצח את חבר הכנסת דני דנון… נתניהו אולי חזק על החמאס, אבל הוא חלש על דנון”.
דנון מסרב ליטול את כתר האופוזיציונר הראשי. “אופוזיציה מתנגדת באופן קבוע, ואני תומך בראש הממשלה באופן קבוע”, הוא אומר, “לא תמצא מקרים שהצבעתי בכנסת נגד עמדת הקואליציה. אבל כשיש נושאים עקרוניים – הקפאת בנייה, חקיקה – אני פועל לשכנע. זה לא משהו קבוע וגם לא אישי”.
מה היה חלקך במקלחת הקרה שנתניהו חטף בפתיחת ועידת הליכוד, הגוף שמתכנס לדון בחוקת התנועה?
“לא היה לי אינטרס לפגוע בראש הממשלה. זו היתה טעות להעלות שם את הנושא הפרוצדורלי (האם הבחירות לנשיאות הוועידה יהיו חשאיות). היה צריך לייחד לכך מושב נפרד. באירוע עצמו לא היתה לי מעורבות גדולה, אבל הפעילות שלי בשטח וההסברים שלי נגד שריונים נתנו אותות”.
נתניהו אמר לך משהו על אירועי הלילה ההוא?
“לפני שהוא יצא משם היתה לנו שיחה על מאורעות הערב. אמרתי שחברי הליכוד מעריכים את ראש הממשלה, אבל רוצים להרגיש שותפים למהלכים”.
הוא כעס עליך?
“צריך לשאול אותו”.
נתניהו הוא אדם אמין בעיניך?
“כן, יש עליו לחצים גדולים: בארץ – אהוד ברק, מופז ואחרים, וגם בזירה הבינלאומית. מנסים לצייר לו תדמית של מזגזג, אבל אני מודע למערכות הלחצים שמופעלות עליו. יש שלוחשים על אוזנו השמאלית ותפקידנו ללחוש גם על אוזנו הימנית. הליכוד מעריך את ראש הממשלה וזה ברור שהוא המנהיג הבלתי מעורער במפלגה ובמדינה”.
אז מדוע אתה מתמודד מולו על נשיאות הוועידה?
“הודעתי על ההתמודדות לפניו, והראשון שפניתי אליו לקבל תמיכה היה ראש הממשלה. הוא לא פסל, אבל לא תמך”.
כשתרצה להתקדם לתפקידים בכירים יותר בכנסת ואולי בממשלה הבאה, נתניהו לא עלול לחשוש שתמשוך לו את הממשלה ימינה מדי, או לחלופין ינסה להימנע ממך כי מה הוא צריך לצדו עושה צרות שכמותך?
“אני לא עושה את השיקולים האלה היום. גם אי אפשר בפוליטיקה. אולי הוא דווקא יצטרך מישהו שמייצג את הזרם שלי? אני נוקט עמדות, לא מסתיר ולא מנסה לעדן, ויש בליכוד אנשים שמעריכים את זה שפי ולבי שווים”.
מה חשבת על התגובה האלימה של המשטרה להתחדשות המחאה בסוף השבוע?
“לא מכובד. גם כשמפגיני ימין חוסמים כבישים, השוטרים לא מתייחסים אליהם בצורה יותר עדינה. בימין אומרים שעכשיו בשמאל מבינים מה אנחנו עוברים כל פעם. אני חושב שצריך לטפל ביד קשה באלימות השוטרים. אנשים שמאבדים עשתונות, מקומם לא צריך להיות בחזית. אני לא מגבה את התנהגות המפגינים – לשבור שמשות ולחסום כבישים – אבל יש גם קיצוניות של השוטרים”.
תצטרף למחאה החברתית הקיץ?
“אם היא לא תהיה בעלת אופי פוליטי. אני יכול להתחבר למעמד הביניים, והמצוקה שראינו בקיץ האחרון באה ממקום אמיתי, אבל רכבו עליה שחקנים שונים”.
כש-53 מיליון שקל יממנו את העברת מיגרון מגבעה א’ לגבעה ב’, בשעה שהיה אפשר להשתמש בהם בתקציב הרווחה נניח, קשה להפריד בין זה למחאה.
“זה דמגוגי. אני חושב שגם בתל אביב הבינו שלא בגלל הכביש לאריאל יש להם פחות כסף או מתנ”סים. התושבים ביהודה ושומרון הם אזרחים כמו ברמת אביב וצריך להשקיע אצלם בתשתיות ובחינוך כמו בכל מקום בארץ. הניסיון לתלות את מצב הכלכלה בהוצאות ההתיישבות, זה טיעון שעבר מהעולם”.
ועדיין הכסף הזה יוצא לי מהכיס, וזה עוד לפני שהזכרנו שבג”ץ קבע שצריך לפנות, שהקרקעות בבעלות פרטית פלסטינית וכו’.
“די עם מגרון. זה לא מה שישפיע על תקציב המדינה. אולי גם המזון שאנחנו נותנים לאסירים הפלסטינים בבתי הסוהר? אתה צריך לברך על ההסכם שהושג כדי לקיים צו של בית משפט. גם עותרים לבית המשפט העליון נגד יישוב, גם מנצחים, וכשבאים לקיים את הצו מתלוננים למה זה עולה מיליונים”.
בג”ץ דחה את הפשרה והורה להרוס את המאחז.
“אני לא זוכר בעל פה. מה שבני בגין הסביר לי זה שבג”ץ קיבל את ההסכם, וקיצר את לוחות הזמנים”.
לא שמעתי אותך מתבטא ביחס לשריפת המסגד וכתובות הגרפיטי נגד ערבים על רקע פינוי שכונת האולפנה.
“אני לא מגיב על כל דבר”.
בדרך כלל דווקא כן.
“אני אומר עכשיו בצורה ברורה שזו בושה וחרפה ושצריך לעצור את האנשים האלה. זה רע למאבק”.
הפראנויות הגלותיות האלה
את תדמית הנודניק המקצועי רכש דנון בעבודה קשה, בין היתר באמצעות שורת הצעות חוק. הוא הציע להגביל עתירות ציבוריות של ארגוני שמאל לבג”ץ, לאסור על ארגונים לקבל תרומות מממשלות זרות ולהתנות הנפקת תעודה רשמית (כגון רישיון נהיגה ותעודת זהות) בחתימה על הצהרת נאמנות למדינת ישראל (“כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמדינת העם היהודי – כמו שילד אמריקאי נשבע אמונים בבית הספר לדגל האמריקאי”). את הצעת החוק האחרונה לא הגיש בסוף (“אני מחכה לתזמון הנכון”). הצעות אחרות, למשל ביחס לעתירות הציבוריות, צינן ראש הממשלה, “כי התזמון היה במקביל להצעות חוק אחרות שקשורות במערכת המשפט, שלא הייתי שותף להן. אני למשל מתנגד להצעה לערוך שימוע לשופטים. אבל ראש הממשלה התנגד להצעת החוק שלי וקרא לשרים להצביע נגדה”.
בפריימריז לליכוד לקראת הבחירות לכנסת ה-17 גייסת כ-300 אלף שקל מתורמים פרטיים בחו”ל. מבקר המדינה כתב: “נשאלת השאלה אם יש מקום להתיר למי שנעדרים זיקה וקשר כלשהם למדינת ישראל להשפיע – ולו בעקיפין – על ההליכים הדמוקרטיים המתנהלים בה”. למה תורמים פרטיים זה בסדר ותרומות מממשלות זרות לא?
“אני מעדיף לגייס תרומות מאנשים בחו”ל על רקע אידיאולוגי. החלופה היא לגייס תרומות מאנשי עסקים בישראל, וזה משק קטן אז קל להיות בניגוד עניינים. זה יוצר מצב לא נעים”.
על הצ’ק לא כתוב אם הוא ניתן על רקע אידיאולוגי או שמעורבים אינטרסים נוספים.
“נכון, אבל מניסיוני, תרומות מחו”ל הן על רקע השקפת עולם ופחות מאינטרסים עסקיים. אין לי בעיה ששלום עכשיו תקבל תרומות פרטיות מסן פרנסיסקו, אבל כשממשלה זרה תורמת ודורשת בתמורה פעילות פוליטית מסוימת, זו פגיעה בדמוקרטיה. תחשוב שדרום סודן תגלה מרבצי זהב, נוצרים אוהבי ישראל שם יחליטו לקנות קרקעות ליהודים בסילואן וממשלת דרום סודן תעביר מיליוני שקלים לעטרת כוהנים. זה בעייתי”.
הניסיונות הללו היו חלק מבליץ הצעות חוק של חברי הדור הצעיר בליכוד (אופיר אקוניס, יריב לוין, דנון), שהתמקדו בתקשורת, בבג”ץ ובאיזונים בין מוסדות הדמוקרטיה הישראלית. “כהניסט מעט פחות ממיכאל בן ארי… ופומפוזי מעט פחות מאופיר אקוניס, ח”כ דני דנון יגיע רחוק”, פסק גדעון לוי ב”הארץ” בקיץ שעבר. “עיון בפועלו הפרלמנטרי הקצר – קדנציה ראשונה, וכבר כל כך הרבה רעש, צלצולים ונזקים – משרטט דיוקן נאמן של הימין הישראלי החדש, שאינו מתבייש עוד להציג אידיאולוגיה לאומנית ואנטי-דמוקרטית… תרומת דנון לשיח הימני חשובה: די לכסות, הקץ לתעתוע, סוף הפסבדו-דמוקרטיה… גם קודמו ג’וזף מקארתי לא נסק לצמרת במהירות… עד ששלף ערב אחד את הרשימה השחורה של הקומוניסטים העובדים במחלקת המדינה האמריקאית, וכל היתר היה להיסטוריה”.
דנון לא מתרגש מהמילים החמות וגם לא מה”דנוניזם בסגנון מקרתיזם”, כדבריו. “זה מעצבן חלק מהאנשים בשמאל, שאוהבים לראות ימני עם ציציות וסנדלים, עם עיניים אדומות, משתולל וצועק ומאיים להפוך שולחן. ופתאום הגיעו חבר’ה צעירים עם חליפה, השכלה אקדמית, מדברים אנגלית, מבינים בחקיקה ובתקשורת, משתמשים בטיעונים משפטיים ובלוגיקה ויודעים לעבוד עם הכלים הפרלמנטריים. זה מפריע. אני מבין אותם. אז תופרים לנו כל מיני ‘חורשי מזימות’.
“אנשים שלא הצביעו לליכוד רוצים שנהיה קבלני משנה של השמאל. ‘נבחרתם? אז תעשו כבר שלום’. אבל מי שהצביע לליכוד מרוצה. הוא אומר: ‘יש פה חבר’ה צעירים שיודעים לעבוד’. נבחרנו לא כדי להיות בובות, אלא כדי לקדם חוקים שמתאימים לאג’נדה שלנו. כשהשמאל קידם את הסכמי אוסלו זה היה דמוקרטי ואף אחד לא אמר שזו עריצות הרוב. מנסים לייצר לנו אפקט מצנן, שיש נושאים שאסור לגעת בהם: בית המשפט העליון, תקשורת, נושאי ליבה. בואו נתמודד עם המהות, עם האידיאולוגיה”.
המהות היא פגיעה בדמוקרטיה ויחסי ציבור גרועים לישראל בעולם.
“בגלל האווירה שנוצרה. אבל אני מכבד את בית המשפט העליון וחושב שאיזונים בין הרשויות הם דבר חשוב”.
אמרת בהקשר של חוק ההסדרה, שנועד להכשיר בנייה יהודית על קרקע פלסטינית במגרון ובמאחזים אחרים, ש”בג”ץ מנסה למנוע מהממשלה לממש את תפקידה… לא נקבל עוד פסק דין כמו זה שניתן במגרון או פינוי נוסף כמו בית המכפלה”. איך ההצהרה הזו מתיישבת עם חשיבות האיזונים והבלמים ועם כיבוד בית המשפט העליון?
“כשם שלבית המשפט יש סמכות לגבור על חוקים לא-חוקתיים, הכנסת צריכה במקרים מסוימים להתערב ולחוקק חוקים שיעקפו את בית המשפט העליון. זה חוקי ודמוקרטי, ואם בג”ץ יחליט לפסול חוק כזה, גם זה יהיה חוקי ודמוקרטי”.
לא רק ראש הממשלה – אפילו בגין התנגד לחוק ההסדרה. רק אתה מבין יותר טוב מכולם איך הדמוקרטיה עובדת?
“אני מאוד מעריך את בגין, אבל מוזר שיש נושאים מסוימים שאומרים לי בגין בגין בגין. אתה רוצה שנקבל את כל מה שבגין אומר?”
אני רוצה שתגיד אם רוח בית”ר גוברת אצלך על רוח הדמוקרטיה.
“זה לא נכון ואין סתירה בין הדברים”.
הצעת גם שרופאים או סטאז’רים שיורשעו בעבירה של פגיעה בביטחון המדינה יאבדו את רישיונם לצמיתות. מה הקשר?
“לפני כשנה, אחד העצורים שהתפרעו ופגעו בכוחות הביטחון בהפגנה ברמת הגולן היה סטאז’ר לרפואה. זה נראה לי עיוות שאותו צעיר, בהנחה שהורשע, יחזור להתמחות שלו בבית חולים, לטפל בחיילים”.
כי הוא עלול לחבל בכוונה בטיפול בהם?
“כן”.
אתה לא קצת פרנואיד?
“גם אחרי פרנואיד רודפים לפעמים”.
גם השואה עוד רודפת אותו, לפעמים. אולי זה חלק מהפראנויה. כבית”ריסט, דנון לא ביקר עד היום בגרמניה (“אם אהיה שר ואיאלץ לנסוע לשם, אעשה חושבים. כחבר כנסת אין לי צורך בזה”), והוא משתדל להחרים מוצרים מתוצרתה. “אם אעלה על אוטובוס מתוצרת מרצדס, אמשיך לנסוע”, אומר דנון, “אבל אם אני יכול לבחור בין מאזדה לרכב גרמני, אבחר במאזדה. אני לא חי את זה ביומיום, אבל יש דברים סמליים שאני מאמין בהם”.
גרמניה תורמת היום צוללות לישראל, ברלין היא העיר הנערצת ביותר על צעירים ישראלים, תל אביב מוצפת בתיירים גרמנים.
“ברור לי שזה דור אחר ושיש חרטה אמיתית, אבל זו עדיין אותה אדמה, ואלה ילדים של. אני לא הולך לפסיכולוג ודן בזה ולא נרדם בלילה בגלל זה, אבל מעדיף שילדים ובני נוער יכירו את ההיסטוריה של העם היהודי, את המאבקים, ויחליטו איך להתמודד מתוך מודעות והכרה”.
אתה מרבה לאמץ עמדה קורבנית, ביחס לערבים כמו גם ביחס למסתננים. בישיבת ועדת הקליטה לציון 70 שנה לטביעת ספינת המעפילים סטרומה דיברת על אנחנו-מול-העולם, וגם בדיון עם אזרים בוועדת הקליטה הצלחת להגיע איכשהו לנושא השואה. זה כל הזמן ברקע.
“אי אפשר להתעלם מההיסטוריה. הכוח וההכרעה צריכים להיות בידיים שלנו”.
הם לא כבר בידיים שלנו? יכול להיות שהקורבניות הזו פשוט מושרשת בך?
“אני בא ממקום של יהודי חזק, גאה ומאמין בזכותו – אבל לא לעולם חוסן. אין פה עניין של קורבנות ומסכנות. גם עם ההתנתקות היתה תפיסה של ‘מה אתם מפחידים, טילים על אשקלון, חמאס בעזה, די עם הפראנויות הגלותיות האלה’. בדיעבד צדקתי. ואם נקים מדינה פלסטינית יהיו טילים בכפר סבא, ליד הבית שלי”.
אם היינו נשארים בעזה האלימות לא היתה נמשכת? אנשים נהרגו שם גם לפני ההתנתקות.
“רמת האלימות גברה, אי אפשר להתווכח עם זה”.
אז אתה רוצה לשוב ולכבוש את עזה?
“מבחינת נוכחות צבאית יצאנו מעזה כבר מזמן, בהסכמי אוסלו. אבל צריך לשקול תפיסה צבאית של ציר פילדלפי. זה תלוי בהתפתחות המצב הביטחוני עם מצרים. אם תהיה שם יציבות ותהיה זרימה חופשית של אמל”ח, עדיף שיהיו חיילים בציר פילדלפי”.
גאולה, הו גאולה
הוא הצעיר משלושת ילדיהם של יוסף ויוכבד דנון. שנתיים לפני שנולד, נפצע אביו אנושות במלחמת ההתשה. “רימון התפוצץ ליד הראש שלו בארץ המרדפים בבקעה ב-69′, כשהיה בן 29”, מספר דנון, “שלושה חודשים שכב בלי הכרה, עד שהתאושש וחזר לחיים עם נכות קשה בראש”.
לפיכך גדל במשפחה מתפקדת לפרקים, “עם עליות וירידות” בהתאם למצבו של האב: “כשהוא היה בתקופה טובה, זה היה בית נורמלי, בריא, עם גיבוי מול המערכת. בכיתה ד’ קראתי על אלטלנה, וכשסיפרתי את הסיפור בכיתה נקטתי עמדה נגד דוד בן-גוריון. המורה צידדה בעמדה הממלכתית, אבל התגובה שקיבלתי מאמי היתה ‘לך עם מה שאתה חושב, אז המורה אמרה אחרת’. בירידות הפציעה של אבי גרמה להרבה סיבוכים: דלקת קרום המוח, מחלות לב, וכל דבר כזה היה סאגה של כמה שבועות, טיפול נמרץ, אשפוזים. זה שיבש את החיים, ותמיד הדאגה, ייצא מזה או לא”.
האב התקשה בפעילות פיזית ולא יכול היה לטייל עם בנו, אבל “הוא הכניס בי את הרצון לדעת ולהכיר ולשאול”, אומר דנון, שכבר כילד הרבה לקרוא “על המחתרות, תולדות הציונות, היסטוריה של עם ישראל. רציתי לדעת הכל, אולי כדי להוכיח לו שגם לי יש את הידענות. בגיל מבוגר יותר הלכתי לחוגי סיור, וכסטודנט הדרכתי טיולים במסגרת בית”ר. אבי השפיע עלי במתן הכיוון: ציונות, אהבת הארץ, והוא גם דחף אותי ללמוד. לו לא יצא. הוא נולד במצרים, הבכור משבעה אחים, אבל המשפחה שלו במקור ממרוקו. הם עלו לארץ כשהוא היה בן תשע, וגרו במעברה באור יהודה. הוא השלים 10 או 11 שנות לימוד, ואז יצא לעזור בפרנסה והתחיל ללמוד דברים טכניים ופיזיים. הוא למד לבד מקריאה”.
למרות הדחיפה של האב, דנון ג’וניור, שגדל ברמת חן ולמד בתיכון בליך, לא הצטיין בלימודיו. “היו לי עיסוקים אחרים בראש”, הוא אומר, “מעשי קונדס ושובבות שבגינם אמי נקראה לבית הספר. בשבועות עשינו מלחמת מים, השלכנו מגג בית הספר שקיות מים, ובכוונה או שלא אחד החברים זרק שקית על המורה האגדי לתנ”ך. זימנו את ההורים, נאלצנו לצבוע את בית הספר בחופשה. זה לא הוסיף גאווה או כבוד, ועמדנו בפיתוי לא לשפוך מהגג דלי צבע”. הוא גם התעניין באופנועים והעריץ את הכדורגלן משה סיני. הסטנד-אפיסט שגיב פרידמן, שישב ליד דנון בכיתה ט’ ובכיתה י’, זוכר ש”הוא היה מעתיק ממני שיעורים, ובתמורה, בטיולים שנתיים אירגן לי להיות בחבר’ה המקובלים. הוא לא היה חנון כמוני. אולי אלה החושים הפוליטיים שלו שפעלו כבר אז – להתחבר למי שמועיל”.
דנון מאשר ש”המחברות של שגיב היו מצרך מבוקש”, אך מבקש לציין שאת לימודיו באוניברסיטה – תואר ראשון ביחסים בינלאומיים בפלורידה אינטרנשיונל יוניברסיטי (FIU) ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים – “סיימתי בהצטיינות, ושם שגיב לא היה לידי”.
בתיכון החל גם בפעילותו הפוליטית, כשבסימולציית הבחירות בבליך ניהל את תא נוער התחיה. “אני זוכר את גאולה כהן, אתה לא רוצה לדעת מה זה עשה לי. לא ניכנס פה לתיאורים מיניים”.
אמאל’ה.
“זו היתה אקסטזה”.
בית הוריו לא היה פוליטי במיוחד, “אבל ציוני מאוד. יום הזיכרון היה חשוב: אבי איבד בששת הימים חברים קרובים, כולל את המפקד שלו, דני ורדון שהוא העריץ וקרא לי על שמו, ואמי איבדה דוד במלחמת השחרור. תמיד היה עיתון בבית וכולם קראו מגיל צעיר. אמא היתה ימנית, אבא היה ציני כלפי כל הפוליטיקאים”.
אמו נולדה בירושלים (“היא פלסטינית, נולדה בפלסטין”) למשפחה מטורקמניסטן. “אביה עלה לארץ ברגל, זה לקח לו כמה שנים”. היא גדלה בתקופת מלחמת העצמאות, ועבדה כמזכירה רפואית וכן “בתחזוק הבית, בתמיכה. אבי לא ידע מה אני לומד או מי המורה שלי”.
אתה יודע יותר על הילדים שלך?
“כן, ברמת מערכת השעות ומי המורה ומתי המבחן. כל שבוע שולחים במייל להורים. זה ניג’וס, אבל אני נהנה ללמוד עם אביעד למבחנים בתנ”ך בסופי שבוע. גם חשבון אני עושה איתו”.
לפני הפציעה עבד האב “בבניית הכור בדימונה והרוויח המון כסף. הוא גם חסך ונסע לטיול תרמילים באירופה בשנות ה-60 כשזה עוד לא היה מקובל. כשנסעתי אחרי הצבא לטיול לבד בדרום אמריקה, אמא שלי דאגה, אבל אבא היה רגוע”.
האב נפטר כשדני היה בן 23. אמו “בחרה לא להתחתן בשנית למרות שהתאלמנה בגיל צעיר, 52. היא העדיפה להישאר עם הזיכרון ולהתמקד בנכדים. בהתחלה ניסינו לשכנע אותה, אבל כיבדנו את בחירתה. אני משתדל לראות אותה פעם בשבוע”.
בצבא שירת כקצין בגדנ”ע, פיקד על טירונות לנוער מחו”ל משולבת בהכרת הארץ (“הרבה עלו אחרי זה”). בסוף התיכון, “ובעיקר אחרי הצבא”, החל להיות פעיל בתנועת בית”ר. קצת אחרי השחרור נסע בשליחות הסוכנות היהודית לפלורידה, ובמשך שנתיים וחצי “עודדתי עלייה”. כשחזר לישראל עבד כעוזר פרלמנטרי של עוזי לנדאו. “ב-98′ נבחרתי לראש ההנהגה העולמית של תנועת בית”ר. היו חילופי דורות בתנועה, אחרי מאבק פוליטי ומשפטי. ואחר כך הייתי חבר הנהלה בהסתדרות הציונית”.
ב-2002 התמודד לראשונה בפריימריז של הליכוד, כי “לא מספיק להיות אידיאולוגי, חייבים להכניס את הידיים לבוץ ולעבוד”. לקראת הבחירות לכנסת הנוכחית התמודד מול נתניהו ופייגלין גם על ראשות המפלגה. כצפוי, הוא הגיע אחרון עם 3.5 אחוזים מהקולות, אבל התהודה סביב שמו התגברה בעקבות המהלך.
לדני ולטלי, דיאטנית במקצועה, שלושה ילדים: אביעד (11), הילה (7) ושירה (5). טלי אחראית על “ניהול הילדים וחינוכם כשאני לא נמצא”, שזה רוב הזמן. “אני משתדל לא לצאת מהבית לפני שמונה, וזה מאפשר לי להיות עם הילדים בין שבע לשמונה. לפעמים יש ישיבות ועדה בתשע וחצי או תוכניות בוקר, ובלילה אני מגיע מאוחר, אשתי כבר ישנה”.
מעליבים את הילדים בגללך?
“לא. הם צעירים, ולצערי אצלם עצם זה שמישהו היה בטלוויזיה, זה כבר חיובי”.
אתה לא מעדיף לפעמים עוד שעה עם טלי על עוד תוכנית בוקר?
“זו הקרבה, אבל זה מקום שמאפשר לשנות ולהשפיע, וזה משהו שטבוע בי”.
אם ההתיישבות בשטחים כל כך חשובה לך, למה אתה גר במושב בשרון ולא על גבעה נטושה בשטחים?
“יהודה ושומרון, לא שטחים. כשאשתי ואני למדנו בירושלים, שקלנו לבנות באדם או בהר אדר, בסובב ירושלים. אבל אשתי רצתה לעבור קרוב להורים שלה, אז ירדנו לאזור המרכז. אחותי גרה באלפי מנשה”.
בוא’נה, בולדוג
התלווינו לדנון במשך כמה חודשים, מימי הבולמוס החקיקתי ועד שיאי קמפיין הגירוש. להבדיל מהופעותיו המתריסות בתקשורת, שבהן הוא מצטייר כבריון עם פתיל קצר, מאחורי הקלעים מתגלה טיפוס נעים הליכות ואדיב, מחושב ומתייעץ, משעשע לפרקים. במליאת הכנסת ובערוץ 2 – דני לאומני. בקפה ג’ו ובמשרד בתל אביב – דני שובבני. “אנשים ששומעים סאונדבייטס (מסרים קצרים וקליטים מהנאומים) אומרים, ‘בוא’נה, בולדוג'”, הוא מאבחן, “אני בדרך כלל לא מתראיין בנושאי איכות הסביבה אלא בנושאים כבדים, מדיניים, שבהם המסר יותר חזק. אבל לא תראה אותי צועק, אני לא בקטע של לאבד עשתונות”.
בהתנחלויות עוטפים אותו באהבה. כשדנון נכנס לאוטובוס לברך מטיילים בסיור שאירגן הליכוד העולמי בשומרון, הוא מתקבל בקריאות “דני! דני!” ובשירת “הבאנו שלום עליכם”. הטיילים רוצים ללחוץ את ידו ולהצטלם עימו. אחד מצווה “אל תחשוש מכל הנבחנים”, אחרת מאחלת “וגם על ראשות הממשלה עוד תלך בעזרת השם”; “נעים לראות אותך פה”, מחמיא חובש כיפה עם שיניים מרווחות, “מקרוב אני רואה איזה יפה אתה”. ודתייה צעירה בכיסוי ראש ומגפיים מתלהבת: “אתה ממש חמוד!”
שיאו של הסיור בנטיעות ט”ו בשבט באפרת, במלאות שנה לרצח בני משפחת פוגל שהתגוררו במקום. גם דנון מתחיל לחפור גומה ביד, אבל הקרקע הטרשית לא מתמסרת בקלות. “אתה רוצה פוטו-אופ?” שואל איציק, אחד מעוזריו, שמחליף את הבוס בחפירה אבל משאיר לו את שתי המכות האחרונות עם האת, לפני השתילה והפלאשים. הצלמים מתקתקים. דנון שותל. אבל ממוקד מטרה ככל שיהיה, דנון מצליח לשמור גם על מידה מסוימת של הומור. בפורים האחרון השכים בחמש, כדי להספיק לתוכנית הבוקר בערוץ 2. הוא התעמת באולפן עם חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ, כשכל אחד מהם התחפש בדעותיו ליריבו (גילאון גם השתולל עם סומבררו). תחת תחפושת השמאלן אמר דנון בחיוך חושף גומות חן: “חסר איפה לגור? תעזבו את הערבים איפה שהם נמצאים, שיהיו בשקט, ויהיה שלום… נלך לאכול חומוס בדמשק, יהיה פה מזרח תיכון חדש, אתם משביתים שמחות”. בעניין החזרת הגולן אמר: “עם מחירי הכניסה לחרמון, אפשר להחזיר את הגולן לסורים. שהם יתעסקו עם התורים שם ועם הפקקים”. לא לגמרי קורע, אבל הרוח הספורטיבית ניכרה.
האמנת למשהו ממה שאמרת?
“לא, אבל היה נחמד”.
מה אתה חושב שאתה מייצג בשיח הציבורי?
“מנהיגות צעירה עם ערכים, פעלתנות”.
הקצנה, פשיזם?
“אנשים שלא הצביעו ולא יצביעו בשבילי ולא מייצגים את סולם הערכים שאני מאמין בו, לא אוהבים את הפעלתנות שלי. מבחינתם שאקח כדור שינה עד הבחירות. אני לא במירוץ להוכיח או להתחנחן או להתייפייף”. גם חלק מיריביו המרים של דנון בכנסת מוכנים להעיד שפיו ולבו שווים. “אני לא מסכימה עם שום דבר שהוא אומר – אבל הוא באמת מאמין בזה”, אומרת זהבה גלאון ממרצ. “יש חברי כנסת שהאג’נדה שלהם היא חלק מטקטיקה, אבל הוא אמיתי, הוא לא משנה את עמדתו כדי לקבל עוד קולות בפריימריז”.
הוא לא סתם פרובוקטור בעינייך?
“יכול להיות שהוא פרובוקטור, אבל אולי לא סתם. הוא ניחן בשכנוע פנימי עמוק”.
הלשכה של דנון בכנסת גדושה בספרי הגות רוויזיוניסטית. בעיקר מככבים בה כתבי ז’בוטינסקי, אבל גם “מקום תחת השמש” של הבוס נתניהו וארבעה חומשי תורה (“בראשית” חסר). החזון המדיני של דנון נשמע, בהתאם, תלוש על רקע השיח העכשווי בישראל, ומתאים אולי לימי שתי גדות לירדן.
“האמת שלי שונה מהדעה הרווחת של שתי מדינות”, הוא אומר, “יש לי חזון ארוך טווח של שלוש מדינות – ירדן, ישראל ומצרים – שבתוכן יינתן פתרון לנושא הפלסטינים, שבבסיסו החלת ריבונות ישראלית על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. החבורות שמנהלות את הרשות הפלסטינית אינן גורם יציב שיכול לנהל משא ומתן לאורך זמן. האינטרס שלנו זה לקבל כמה שיותר שטח וכמה שפחות פלסטינים. מה עשינו עם אוסלו ואהוד ברק? היום אפילו אבו-מאזן לא יכול להסתובב בעזה ואנחנו מקבלים טילים בדרום”.
ירדן ומצרים מעוניינות בכך?
“לא, אבל אם הייתי אומר לך בשנה שעברה שחוסני מובארק יישב בכלוב ושבסוריה תהיה מהפכה? אנחנו חיים באזור לא יציב, אנחנו צריכים להאמין במשהו ולדחוף אותו. זה לא נתפס כמשהו שייתכן, אבל זו האמת מבחינתי. השנאה לישראל לא קשורה לשמאל-ימין. הוויכוח אינו על יהודה ושומרון אלא על עצם קיום המדינה. לא נשלוט על הפלסטינים, הם ינהלו את חייהם. האינטרס של העם היהודי הוא שלא תקום מדינת טרור בחצר האחורית שלו. לא צריך להחיל ריבונות על תושבי ג’נין ושכם. הם יישארו איפה שהם. אני כאילו עורך דין שבא לייצג לקוח – את העם בישראל”.
ואולי הלקוח יישאר בידיים ריקות אם יתעקש, וישפר את מצבו אם יתפשר?
“צריך שיהיה שותף לכך”.
אז אין סיכוי לשלום?
“לא בטווח הקרוב. אני מאמין בניהול הסכסוך, לא בסיום הסכסוך”.
אתה לא מבטיח לילדיך שעד הגיעם לגבורות כבר לא נצטרך צבא?
“אני לא מבטיח להם. תמיד נצטרך לשמור על כוח צבאי שייתן לנו אפשרות לחיות בשלום”.
אובמה, תוריד ת’ידיים
בספטמבר אמור לצאת לאור ספר הביכורים של דנון, “Israel: The Will to Prevail”, העוסק ביחסי ישראל וארצות הברית. “רציתי לשפר את ההסברה הישראלית”, הוא מסביר מדוע כתב באנגלית, “כולם מתלוננים עליה, ולא עושים מספיק. זו זירה חשובה להשפעה על המציאות במדינה”.
זה גם ניסיון להראות את הצד האידיאולוגי שלך, שאתה לא רק קלגס?
“עם האנשים שאוהבים-אותי-במירכאות גם אנציקלופדיה לא תעזור”.
בתחילת החודש נסע דנון להשתתף בצעדת התמיכה בישראל שמתקיימת מדי שנה בניו יורק. הוא גם מכהן כיושב ראש הליכוד העולמי (“משקיע בפיתוח קשרים עם תומכי ישראל”) ומתגאה בקשרים שטיפח במסגרת תפקידו עם רפובליקאים אמריקאים, שאת חלקם אירח בישראל.
בפברואר ביקר פה מייק האקבי, לשעבר מושל ארקנסו ובהווה בעל תוכנית אירוח בפוקס ניוז. הוא הגיע עם קבוצת רד-נקס נוצרים, ובחר לפתוח את הסיור בארץ הקודש בארוחת ערב ביקב פסגות, שליד מגרון. דנון כיבד אותם בנוכחותו. “דנון הוא איש ששווה לשים עליו עין כי הוא יהיה ראש ממשלה, מנהיג נהדר”, נאם האקבי למעריציו. “הוא חבר שלי, וגם שלכם”.
דנון, חילוני שומר-מסורת-לייט (“אין לי חזיר ופירות ים, ואני מקפיד לא לאכול בשר וחלב באותה נגיסה”), הבין לאן הרוח נושבת והגיש את התוכן הביטחוני-המדיני עטוף במשק כנפי השכינה: “אתם לא צריכים שום ספר אתכם, רק תנ”ך”, נאם בין קבב לכוס יין, “זה יסביר לכם על הקשר של עם ישראל ושל היהודים לארץ ישראל. אומרים לנו, ‘אולי תתפשרו? יש פה כל כך הרבה מלחמות’. ואני יודע שרוב העם האמריקאי לא רוצה שנעשה ויתורים. ארץ ישראל ניתנה לעם היהודי”. מחיאות כפיים.
“ההתנחלויות אינן מכשול לשלום אלא נכס, ביטחון”, המשיך דנון, “אנחנו גאים להיות פה ולהישאר פה… פרזידנט אובמה, הסר את ידיך מירושלים”. עוד מחיאות כפיים. עם כל החשיבות שדנון מייחס להסברה הישראלית בתפוצות, כשאני מקריא לו תוצאות של סקר חדש של הבי-בי-סי בשיתוף אוניברסיטת מרילנד, שנערך בקרב 24 אלף איש מ-22 מדינות, הוא נותר אדיש. תוצאות הסקר ממקמות את ישראל “בצמרת רשימת המדינות המשפיעות לרעה על העולם ומעוררות תחושות שליליות”, אחרי איראן ופקיסטן.
“אני מייחס חשיבות ללגיטימציה של מדינת ישראל בעולם, אבל אנחנו לא יכולים לנהל את המדיניות שלנו לפי זה”, אומר דנון. “אנחנו צריכים לשפר את ההסברה, אבל לא צריכים לקבל החלטות לפי מה שיהיה בסקר כזה או אחר”.
45 אחוז מהמשיבים בסקר ציינו שיחסם השלילי לישראל נובע ממדיניות הממשלה. אתה מרגיש אחריות?
“לא”.
הכל בלבול מוח של מתייפייפים מחו”ל?
“אני לא בגישה שכולם שונאים אותנו. ישראל נחשבת למדינה בסכסוך, והחדשות שמגיעות קשורות לסכסוך. צריך לדאוג להעלות גם נושאים אחרים, שקשורים לתיירות ולחקלאות. אנחנו לא צריכים לקחת את זה ללב”.
אתה לא מתייאש לפעמים מבית המשוגעים הזה?
“אתה לא מנצח ומצליח כל הזמן”.
לא התכוונתי לכנסת, התכוונתי לחיים בישראל.
“אה, אז לא”. * [email protected]
***
ערבים, תפסיקו להרעיש
דני דנון מתכוון לפתור בעיה מעצבנת: ח”כים ערבים
יותר מהמתייפייפים מהשמאל מעצבנים את דנון חלק מחברי הכנסת הערבים. “אנחנו רוצים את ערביי ישראל כאזרחים שווי זכויות, אבל לא רוצים שלא יהיו נאמנים למדינה”, הוא אומר. “מי שתומך באויבים שלנו ומזדהה עם ארגוני טרור, זה בעייתי. חנין זועבי הפכה למותג וכבר הבטיחה את מקומה בכנסת הבאה בגלל המשט הזה”.
וגם בזכות יחסי הציבור שאתה עושה לה, כשאתה מקפיד להתנגח בה בכל הזדמנות.
“אין ספק. כשהיא באה לכנסת וקיבלה קבלת פנים צוננת מחברי הכנסת, זה חיזק אותה בקהל שלה. עזמי בשארה, המנטור של זועבי, בגד במדינת ישראל במלחמת לבנון השנייה, כשהוא דיבר עם החיזבאללה תמורת כסף. אם הוא לא היה בורח, הוא עדיין היה חבר כנסת. זה אבסורד”.
כשזועבי חולפת על פניו של דנון במסדרון שליד הכניסה למליאה, הם אפילו לא מחליפים מבט. התעלמות הדדית. “מפריעות לי ההקצנה וההסתה של חברי הכנסת הערבים”, מוסיף דנון, “צריך למצוא את הדרך החוקית למנוע את ההסתה הפרועה של חלק מהח”כים הערבים. אני עובד על הצעת חוק שתאפשר במקרים קיצוניים הרחקה של ח”כים מכהנים מהכנסת, ברוב מיוחס של 80 ח”כים”.
לפני כשלושה חודשים, כששביתת הרעב של האסיר הפלסטיני חאדר עדנאן עלתה לכותרות, הקפיד דנון לכנותו “מחבל”, ובדברים שנשא במליאה אמר שאמנם לא כל ערבי הוא מחבל, אבל כל מחבל הוא ערבי. “אני נגד כל פעילות חבלנית”, הוא אומר.
עם כאלה אמירות פופוליסטיות, למה זועבי הפרובוקטורית ואתה לא?
“שתטפל באוכלוסייה שבחרה בה, שתתעסק בחינוך. יותר קל לעלות על המרמרה ולעשות רעש”.
גם אתה עושה רעש.
“לפחות זה נוגע לאוכלוסייה במדינת ישראל. היא רוצה להתעסק בזה במקום בדברים אחרים. זה מתחבר להקדמה שהיא כתבה לספר אנטישמי”.
קראת את הספר?
“לא. אני מסתמך על דיווחים בתקשורת, וזה לא אירוע נקודתי. אתה רואה במה הם מתעסקים”.
זכותם, דמוקרטיה וזה.
“עד גבול מסוים. חברי הכנסת הערבים מותחים את החבל יותר מדי”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
