למה נתניהו לא סומך על המשטרה, ממה בנט פוחד, קרב רב בתוך התקשורת, הכוח המשחית של עיתונאים.
בנט יצא לבן כמו סיד מישיבת הממשלה. מדובר היה באותה ישיבה שבה נחשף כי איש העסקים שעמו נתניהו נפגש הוא נוני מוזס. לא לחינם הוא נצבע לבן. בנט שייך לאלו שהיו מחביבי המערכת ולכן נראה כי הפחד הגדול שכבר לא יהיה לו את הפריבילגיה הלא מוסרית הזאת. יחד עימו נמצאים לפיד, שקד, ליברמן, אולמרט, לבני ובעצם אתם תאמרו שם שמתנגד לנתניהו והוא לבטח קיבל מחמאות מופרזות מידיעות אחרונות.
נחזור לפרשה בצורה יותר מעמיקה : ראינו את עיתון הארץ ודה מארקר, הגרורה של הארץ, יוצאים מגדרם לסגור חשבון עם ביבי ?. אז לא יותר עם נוני. צריך לזכור כי בין המערכות התקיים קרב דמים תרתי משמע.
למערכות העיתונים של מעריב, הארץ וידיעות יש היסטוריה משותפת בדבר השאלה מי ישלוט על התקשורת במדינה. בקום המדינה התקיימו העיתונים הארץ וידיעות אחרונות ולידם היו עיתוני המפלגות “דבר” ו”על המשמר” שהיו עיתוני מפלגות השלטון העבודה ומפ”ם. “הצופה” של הפועל המזרחי, “חרות” של תנועת החרות ו”הבוקר” של הליברלים.
עם קום המדינה נוצר עימות בידיעות ונעשה פוטש כאשר בלילה אחד כל מערכת ידיעות, כולל עובדי הדפוס, נטשו את ידיעות והקימו את מעריב. ידיעות אחרונות איבד את הכול כאשר מעריב הפך להיות העיתון המוביל בישראל וידיעות החל במסע השיקום של מעמדו. הארץ היה ברוב הזמן שחקן שלישי במעמד העיתונים אך גם הם טמנו את ידם במאבקי היוקרה והשליטה של התקשורת. חלפו עוד שנים רבות עד ש”ידיעות אחרונות” התאושש מול יריבו “מעריב”, שנשא משך יותר מ-20 שנה את הסיסמה “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”. הפער הלך והצטמצם בהתמדה. בראשית שנות השישים היה עדיין הפער של אחד לשלושה – 60 אלף ל”ידיעות אחרונות” ו-180 אלף ל”מעריב”. נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם יודקובסקי רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת “מעריב” הלכה וירדה ושל “ידיעות אחרונות” עלתה. בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת “מעריב” לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת “ידיעות אחרונות” באמצע השבוע. בשנות השבעים החל מעמד המקומונים לתפוס את המקום ורשת שוקן הובילה עם המקומונים שלה. המשמעות הייתה שנתח הפרסום בשוק המקומי עבר לשוקן. בשנות השמונים נכנסו ידיעות אחרונות ומעריב לביצה שהטילה ביצי זהב למערכת של שוקן, אז רשת העיר, ומולם ידיעות הכניסה את רשת המקומונים שהתחרו בעיר. מנגד רשת שוקן הגיבה בהכנסה של עיתון חדש.
ב-4 במרץ 1984 קם ל”ידיעות אחרונות” מתחרה חדש, העיתון “חדשות” שהוקם על ידי עמוס שוקן. הייתה זו תחילתו של המאבק בין “ידיעות אחרונות” ל”חדשות”.
“חדשות” כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, והשתמש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי שלו היה קוראי “ידיעות אחרונות”, מצב שחייב את “ידיעות אחרונות” להיערך כדי לשמור על קוראיו וכוחו. לשם ההתמודדות מונה זאב גלילי לראש הכתבים, וזה גייס שורה של כתבים בתנאי פרילאנס מעיתונים אחרים, ופעל בדרכים נוספות כדי לשפר את יכולתו של העיתון להשיג סקופים. במקביל פיתה דב יודקובסקי את הכישרונות הבולטים של “חדשות” לעבור “ידיעות אחרונות”.
צעדיו של “ידיעות אחרונות” עלו יפה, ו”חדשות” נסגר לאחר תשע שנות פעילות, שהסבו הפסדים כבדים לבעליו שוקן, מוזס ניצח את שוקן.
העיתון “ישראל היום” הוקם אחרי שאיל ההון אדלסון גויס על ידי קבוצת שלמה בן צבי לרכוש נתח בעיתון “ישראלי”. הקשר בין אדלסון לבן צבי לא עלה יפה ואדלסון, באמצעות חברת “ניוזקו” שבבעלותו ובבעלות אשתו , הקים ב־30 ביולי 2007 את “ישראל היום”, ששמו הוא גרסה ישראלית לשמו של היומון האמריקני הנפוץ ביותר “USA Today”. בין שני היומונים אין קשר עסקי כלשהו.
לתפקיד עורכו של העיתון מונה עמוס רגב, לתפקיד המו”ל מונה אשר בהרב ולתפקיד המנכ”ל מונתה ציפי קורן. במאמץ לרכוש מעמד ואמינות גייס העיתון לשורותיו עיתונאים ותיקים ומוכרים, ובהם דן מרגלית שעזב את “מעריב”, ומאוחר יותר מרדכי גילת, שעזב את “ידיעות אחרונות”.
וכך כאשר פרץ ישראל היום אל השוק שוקן לא תקף אותו משתי סיבות : אחת, שוקן רצה לראות את מוזס מדמם ואנו רואים היום כי שוקן קופץ על הטרף ורוקד על דמו של נוני. אבל הסיבה השנייה ששוקן לא תקף את ישראל היום היא כי בשנים הראשונות ישראל היום היה מודפס בדפוס הארץ, עד שב – 2013 קנה אדלסון את דפוס מעריב ועבר להדפיס את העיתון בבית דפוס שלו ולכן עיתון הארץ הפסיק לשתוק לגבי ישראל היום .
ועכשיו הכי צורם הוא לראות עיתונאים שיוצאים מגדרם לשחוט את מוזס עכשיו. כן, הגלגל התהפך. לאותם עיתונאים ממערכת ידיעות שנהגו כך לאחרים אבל אולי הגיע הזמן שכללים החלים על אנשי ציבור יחולו על עיתונאים. למה הכוונה? במשך שנים מותקפים חברי מרכז הליכוד על ידי עיתונאים. למה? כי הם מועדפים בגלל הכוח שלהם. אז במשך השנים הוגבל הכוח של חברי המרכז אך האם הכוח של עיתונאי בהארץ, ידיעות, מעריב, ערוץ 10 ו – ערוץ 2 לא יותר חזק מכל חבר מרכז או קבלן קולות? אך הגבלות החלות על פעילים לא חלות על עיתונאים. האם למשל בת זוג של עיתונאי שמקבלת קידום או תפקיד שונה מבת זוג של פעיל ליכוד?
האם האח של עיתונאי יכול לקבל מינוי בכיר במשרד ממשלתי ואח של פעיל ליכוד לא ?
ולכן הסירחון של הצבועים מהתקשורת שיוצאים על נוני מוזס. הם לא רואים את הדבשת שלהם. אין ספק כי הפרשה הזאת היא צומת דרכים. רק מה שיצא ממנה זה רק הכפשות שביבי כבר רגיל אליהם ונוני הצטרף אל המקום הזה.
ואין ספק כי רבים מהעיתונאים שיצאו על נוני הפסידו מולו בקרב על המעמד התקשורתי בין אם עבדו אצלו או עבדו אצל המתחרים .
ולכן כאשר יוצאים על נוני שכל אחד מהם יביט במראה של עצמו .
אם מהכאוס שנוצר כאשר הכול צף כעת ישתנה המצב או שנגלה כי מי שאמורים לייצג את חופש הביטוי והעיתונות אולי ישנו את דרכם.
נתניהו והקלטות
אין ספק כי זאת הייתה הפתעה מארץ ההפתעות שנפלה עלינו ביום א’ כאשר התברר על הקלטות והפגישות נוני את ביבי. נראה על פניו כי הכול נראה גרוע : כל מה שנתניהו הקליט וההסבר של נתניהו כי לא שיתף את המשטרה כי פחד שהם ישרפו אותו. הטענה הזאת לא מנותקת מהמציאות ושבמערכת החקירות לא יתפלאו על הטענות של נתניהו. רק אם ניקח את פרשת רות דוד אז לא צריך ללכת רחוק כאשר רק אם ניקח מה חקרה כבר המשטרה בשנים האחרונות את נתניהו והיו חקירות הזויות בכל צורה. אם רק נסתכל על חקירה אחת שבה נחקר נתניהו על זיוף בחירות ב 2009 רק אוויל ילך לחקור בנושא הזה. הרי אם יכול היה לזייף את הבחירות פייגלין לא היה במעמד שנתניהו הלך עד העליון למנוע את בחירתו. יתר על כן, בבחירות 2009 הייתה הפרסה הגדולה ביותר של נתניהו. כאשר וועדת הבחירות הכריזה על תוצאות הבחירות אנשי נתניהו נכשלו בכל פרמטר. נזכיר אז שבוועדת הבחירות טענו שני חברים כי לפי החוקה והתקדימים פייגלין מחוץ לרשימה אך אנשי נתניהו דאז לא שמו לב. רק יותר מאוחר נזעקו והלכו למהלך משפטי. אז כל מי שראה את המהלכים והלך לחקור את נתניהו על זיוף אז למה הוא מצפה שנתניהו יאמין לחוקרי המשטרה.
ולראייה היו הקלטות אצל נתניהו הם לא יצאו לתקשורת הגיעו הקלטות למשטרה וכבר התמלילים מרוחים בתקשורת.
יש יותר מהרגשה כי אותה מערכת שאנו צריכים לסמוך עליה שהיא תהיה ללא משוא פנים, מערכת אכיפת החוק משטרה פלוס פרקליטות, דווקא בה נדבק רבב שאפילו לא נעשה ניסיון לתקן ולנקות את המערכות מגורמי השחיתות.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
