מספרים כי אדם אחד, קם בבוקר וגילה לחרדתו, גידול שצמח על יד ימינו. מיהר האיש אל הרופא שהודיע נחרצות כי יש לכרות את היד. האיש סירב לקבל את דין הרופא ופנה לשמוע חוות דעת נוספת. אך זו לא הייתה שונה מקודמת. גם השלישית והרביעית היו זהות. בצר לו פנה האיש לזקן אחד שהיה גם מרפא עממי. משהגיע האיש אל ביתו והפשיל את שרוולו, שאל במרירות, “צריך לכרות?”. “לא” השיב הזקן, “זה כבר ייפול לבד. אנשים רבים במערכת הפוליטית היו מעונינים לראות את חברי הליכוד כורתים למפלגה עצמה את היד, ובאותה הזדמנות גם את הראש. הרי איש אינו מאמין כי ציפי לבני או אהוד ברק יתנו לנתניהו מרשם, חינם אין כסף, על מנת שזה ייטפל בגידול שצץ בוקר אחד על זרועה הימנית של המפלגה, בצורת משה פייגלין. גם מהתקשורת אין סיכוי שתבוא הישועה, אלא דווקא ההפך הוא הנכון. שכן לתקשורת בישראל, המוטה שמאלה, יש אינטרס להפריז בממדיו ההרסניים של פייגלין. והנה כבר התחלנו לקרוא על מצעו האפוקליפטי של האיש. פרישה מן האו”ם, כיבוש מחדש של רצועת עזה והגדה, והשאר כיד הדמיון הטובה על סוחרי האתרוגים, הכל כשר ובלבד שחברי המפלגה ימהרו לשלוף את הסכינים, ולסלק בצורה חדה וכואבת ככל האפשר, את הגידול, ועל הדרך את המפלגה עצמה.
כל אלו כאמור, צפוי היה שיעשו יריביהם הפוליטיים של הליכוד. אך הדבר המפתיע הוא התנהגותו של הליכוד עצמו. כאילו כולם בנהגה ששים לקבל את העצה ולהחיש מהר את החולה לחדר הניתוח ולהצליח בניתוח להסרת הגידול, גם במחיר נזק כבד.
הליכוד ונתניהו בראשו, חייב אפוא, להעמיד את הדברים בפרופורציה האמיתית. ראשית, כדאי לומר שהצטרפותן של פרסונות קיצוניות למפלגות גדולות אינו דבר חדש. איש לא הציג את מפלגת העבודה כסניף של ‘שלום עכשיו’ בעקבות התמודדו של יריב אופנהיימר בפריימריז. ואם נציץ כמה שנים אחורה, נגלה שעוד כמה יונים צחורות למהדרין, דוגמת צלי רשף, יוסי ביילין ויעל דיין היו חברי מפלגה, ועדיין העבודה לא הפכה למפלגת שמאל קיצונית. מדוע אם כן, האיש שנבחר למקום ה- 20 זכה לפתע במעמד של אידאולוג על, שדעותיו ורעיונותיו כה חזקים עד כי הם מבטלים את דעת שאר החברים במפלגה?
פייגלין, כדאי שוב להזכיר ולהדגיש, על אף כל מחנהו האימתני והעצום, הגיע בפריימריז רק למקום ה- 20. את העשירייה פתח גדעון סער, פרלמנטר חרוץ ושקול, המייצג בהתנהלותו ובדעותיו את רוב בוחרי המפלגה, ואיש אינו חושד כי כוונתו היא להקים את מלכות ישראל בדם ואש ותימרות עשן. וזהו הדין לגבי שאר המתמודדים ברשימה. מד”ר לאה נס, דרך יוסי פלד ועד לדן מרידור. אשר כולם בהחלט מלמדים על הרוח הלאומית – ליברלית של המפלגה, ולא על רשימה ימנית קיצונית של מרזלים ופדרמנים, שיריביה מיד ששים לתייגה ככזו.
ובכלל כדאי לשפוט את הנעשה בראייה היסטורית ומערכתית כוללת. הליכוד, בכל שנותיו, הוכיח כי הוא אינו מפלגה סקטוריאלית הנשענת על מגזר ברור, עדתי, גיאוגרפי או כלכלי. אלא זוהי מפלגת ימין – מרכז המייצגת את רוב דעתם של עם ישראל. הווה אומר, לאומיים ולא לאומניים. עצמאיים אך בעלי סולידריות חברתית, מאמינים בישראל בטוחה ומרתיעה אך גם מבקשי שלום. ואת כל אלו לא יהיה ניתן למחוק במהרה, בוודאי לא אדם דוגמת פייגלין שכוחו עומד בסך הכל על 7%, קצת יותר מסטיית תקן.
פייגלין אפוא, הוא איום הרבה פחות משמעותי על אופיו של הליכוד ועל אופייה של מדינת ישראל מכפי שיריבי הליכוד מנסים לצייר. די בהחלט לסמוך על המנגנוניים האידיאולוגיים הפנימיים של הליכוד ועל תבונת המצביעים, הנמנים על רוב הציבור השקול והענייני של החברה הישראלית, בכדי להבין כי לפייגלין עומדות כרגע שתי ברירות. האחת היא להתיישר עם הקו הפוליטי המרכזי של המפלגה כפי שמתווה אותו ההנהגה המרכזית, קרי בנימין נתניהו, גדעון סער, סילבן שלום ויתר החברים. באם לא יקבל זאת וינסה למרוד, עד מהרה יימצא עצמו מייצג דעת מיעוט חסרת כל השפעה ממשית על קבלת ההחלטות. ומכאן, הדרך אל מחוץ למסגרת האידיאולוגית והפוליטית שמציע הליכוד סלולה.
על נתניהו אם כן, להפסיק להיגרר למאבק פנימי מיותר שתכליתו לדחוק את ההשפעה של פייגלין, שדמותו הופכת למפלצתית מול המראות שמציגים היריבים הפוליטיים המגובים בתקשורת לא אוהדת. אלא פשוט לחכות ולראות איך לבד, בכוחות עצמו, מפיל את “הגידול” בעצמו.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
