בימים אלו אנו מציינים מלאת שלוש שנים לגירוש קהילות גוש קטיף וצפון השומרון, ושנתיים למלחמת ההתכנסות. למי שמתעקש לשמור על חירותו בפני משטרת המחשבות המודרנית, ואינו נכנע ל ‘שיחדש’ הישראלי – מוקדש סיכום קצר זה של ה”התנתקות” ו”מלחמת לבנון השנייה”. הקדמה א’ – הבריחה מדרום לבנון
שלי יחימוביץ’ וארבע האמהות דחקו בראש הממשלה אהוד ברק לסגת מדרום לבנון. שיעבוד האינטרסים הישראליים תמורת פופוליזם פוליטי, גבר
על כל שיקול אחר. ברק הבריח בבושה גדולה את צה”ל מלבנון, בגד בבעלי בריתו אנשי צד”ל, והכניס את חדרה אל טווח טילי החיזבאללה.
הקדמה ב’ – מלחמת הר הבית
ניסיונותיו של ראש הממשלה אהוד ברק למסור את ירושלים הביאו לסבב דמים נוסף אשר כונה “אינתיפאדת 2000” או בלשונם האמיתית יותר של הערבים – מלחמת הר הבית. ביקורו של אריאל שרון בהר שימש תירוץ לערביי יש”ע (וחלקים נרחבים מהערבים הישראליים שהצטרפו אליהם) לפתוח בסבב חדש של לחימה.
ברק איבד את כסאו והציבור הישראלי שמאס בתהליך אוסלו – בחר באיש ימין חזק כדי להנהיגו ולהשיב את ישראל לנתיב של שפיות וגאווה לאומית. באופן פרדוקסלי – הייתה זו הנאמנות שגילה שרון באותה עת למקום המקדש היהודי, שהביאה אותו במהירות אל כס השלטון.
איפוק זה כח
אולם ככל מנהיגי הימין שקדמו לו, השיל מעליו שרון – מרגע שהגיע לשלטון – את הרטוריקה הימנית ופצח בזמירות שמאלניות למהדרין: “איפוק זה כח”. המדרון החלקלק של לאומיות ללא אמונה יהודית מחייבת, מותיר תמיד את מנהיגי הציבור הלאומי שבויים ללא מוצא בתודעת ההתפרקות של אוסלו. שחיתויותיו של שרון היוו מאיץ לתהליך הזה.
בגין רצה לגיטימציה מהשמאל ולכן מסר את ימית. שרון לא ביקש רק לגיטימציה אלה גם את חירותו האישית. כך באה לעולם תוכנית הגירוש הטוטלית של שרון, תוכנית התואמת את אופיו הבולדוזרי ואת הצורך לאתרג את עצמו בפני סכנת החקירה והכליאה. בשונה מבגין, שרון לא פעל בצורה דמוקרטית, לא הביא את תוכניתו לבחירת הציבור, וגם מהחלטת חברי מפלגתו התעלם בציניות גמורה.
שרון הבין מי באמת שולט בישראל והחליט לדלג מעל רצון הציבור ולהצטרף לחזקים. כך נולדה כנופיית שלטון החוק. בישראל קוראים לזה: דמוקרטיה.
תוכנית עם היגיון לא מובן
כצפוי, התגייסו כל מוקדי הכח האמיתיים במדינת ישראל לתוכנית החורבן. בראש המתגייסים עמדו התקשורת הישראלית, מערכת המשפט והתביעה, הצבא ושאר זרועות הביטחון הישראליים.
בשונה מהסכם השלום עם מצרים ומהסכם אוסלו שהמשיך אותו, תוכנית ההתנתקות לא הצליחה למכור לעם בישראל “חלום חדש”. אף אחד לא הצליח להבין את ההיגיון שבה. הרי אי אפשר לומר לציבור בפירוש, שכל המטרה היא להחריב את ההתנחלויות ולהרוס את המתנחלים. אי אפשר להסביר לציבור, שהוחלט לגייס את הצבא נגד מתנגדים פוליטיים.
לכן הוסבר בפשטות לאזרחים ולחיילי צה”ל שיש לבצע את הפוגרום הבלתי אלים הזה, משום שכך הוחלט. ההצדקה למעשה שכל בן אנוש מבין שהוא פשע, היא עצם חובת הציות – ובמילים פשוטות – ישראל לקראת ביצוע תוכנית ההתנתקות הלכה ואימצה מאפיינים פשיסטיים.
כשלון ההנהגה הרוחנית של המתנחלים
לו עמדה לציבור הכתום מנהיגות רבנית ופוליטית בעלת סולם ערכים נכון, ניתן היה, ובקלות יחסית, לעצור את רוע הגזירה. אך בשלוש החזיתות האפקטיביות של המאבק: מצפוניות החיילים, המאבק בכבישים, ההליכה אל גוש קטיף (כפר מימון) – כשלה הנהגת המתנחלים. הציבור העצום שביקש להציל את גוש קטיף, מצא עצמו מובל בכחש על ידי מנהיגיו וגורלם של גוש קטיף וצפון השומרון נחרץ.
אמונת המנהיגים הרוחניים בתהליך הגאולה ובמקום אותו תופסת המדינה בתהליך הזה – אמונה ראויה כשלעצמה – איבדה את הפרופורציות ואת מיקומה הנכון בתוך סולם הערכים הכללי. את מה שעוד הבינו הרב צבי יהודה וממשיכו הרב שפירא זצ”ל, שכבת הרבנים הצעירה כבר לא הבינה יותר.
אי אפשר להתעלם מן התלות של מפעל חייהם של רוב הרבנים הללו, ראשי מכינות וישיבות הסדר, בתקציבי המדינה. סיכומים מאוחרים שדלפו מהצבא מראים כי אותם חיילים שסירבו ליטול חלק בפשע היו בדרך כלל חיילים “שיצאו מתחום השפעתם של הרבנים”. קשה לחשוב על חילול ה’ גדול יותר מגיוס התורה נגד מאבק אפקטיבי ביישום תוכנית להחרבת קהילות יהודיות בארץ ישראל – אך כך בדיוק התרחש בחודש אב תשס”ה.
השתמטות הכתומים מאחריותם להצלת המדינה
הפקרת צה”ל ולוחמיו לידי כוחות מרושעים שעשו בו את השימוש הפוליטי נגד המתנחלים, הרסה את הצבא. מה שעשתה תוכנית ההתנתקות וביצועה המושלם ללא כל התנגדות ממשית מקרב שורות הלוחמים, מה שהיא עשתה לצה”ל, משול למה שעשתה דלילה לשמשון.
גם אם היה הגירוש מצליח לבסוף, ייתכן שמאבק ממשי היה מותיר דבר מה מעוצמתה המוסרית של מדינת ישראל. אך הכתומים נכשלו בביצוע התפקיד ההיסטורי שנפל על כתפיהם. הציבור הרחב ציפה בתת-הכרתו לאותו מאבק שיצילו מן ההדרדרות המוסרית של ממשלת שרון. כשנוכח הציבור שאין על מי לסמוך – הלך עם מי שנותר על המגרש וכך עלתה ‘קדימה’ לשלטון.
אולמרט – “ההתכנסות” ועמונה
לקראת הבחירות תפס אולמרט את מקומו של שרון. נתניהו ניסה כמו שמקובל בליכוד ללכת למרכז. “אני ממשיכו האמיתי של שרון”, הסביר. אבל הציבור לא פראייר. מי ממשיכו האמיתי של שרון הוא כבר ידע – והצביע אולמרט.
אולמרט אכן ניסה להיכנס לנעליו של שרון. גם הוא רוצה להפוך במהירות לחביבה של האליטה השמאלנית השלטת, גם הוא רוצה להפוך למנהיג דגול ומקולס בעיתון לאנשים חושבים, וגם באמתחתו פרשיות שחיתות קשות שכדאי לעוטפן במעטה האתרוגי של פרקליטות האח הגדול.
אם שרון החריב את גוש קטיף ברגישות ובנחישות, הוא אולמרט – יחריב את כל השאר. אם שרון היה רגיש ונחוש, הוא אולמרט – יהיה אלים. כך קיבלנו את עמונה ואת תוכנית ההתכנסות.
מלחמת ההתכנסות
אולמרט ניצח בבחירות – אך הייתה לו בעיה. שרון היה מנהיג אמיתי שפנה לדרך שלילית. כדי שאולמרט הנכלולי יוכל להוביל מהלכים מדיניים הרי גורל, עליו לזכות באותן כתפיים רחבות שהיו לשרון.
את ה”הזדמנות” להפוך למנהיג מלחמה, שהביס את אוייבי ישראל וזכה בלגיטימציה לבצע “ויתורים כואבים” – את ההזדמנות הזו נתנה לאומרט חטיפת החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר הי”ד. רמטכ”ל הגירוש היהיר לחש באוזנו כי יש ביכולתו לנצח את החיזבאללה מהאוויר. כך פרצה המלחמה שהניצחון בה “ייתן רוח גבית להתכנסות” – לשון אולמרט עצמו בנסותו לזכות באהדת התקשורת כשבועיים לאחר פרוץ הקרבות.
התבוסה
צה”ל שלאחר ההתנתקות משול לשמשון שאיבד את מחלפותיו המוסריות. גירוש היהודים על ידי עצמם הוכיח את צדקת הטענה הערבית ומוסרית – צה”ל כבר אינו מסוגל לנצח שום אויב שאינו מתנחלים.
בתחילת הלחימה הסביר אולמרט כי סיבת הלחימה היא להחזיר את החטופים הביתה ולהפסיק את ירי הרקטות. כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבין שבהפצצות מן האוויר ובכניסה מוגבלת – לא מחזירים שבויים.
גם ירי הרקטות של החיזבאללה שימש כפעולת הסחה בלבד ופסק עם סיום מבצע חטיפת החיילים. במילים אחרות, מלחמת ההתכנסות של אולמרט לא הפסיקה את הקטיושות אלא התחילה אותן. כעבור חודש, כשהפסיק צה”ל את האש – פסקו גם הקטיושות.
כך הורדה מדינת ישראל על ברכיה במשך 33 ימים. כ-150 חיילים ואזרחים נהרגו על מזבח חלומות חורבן המתנחלים של אולמרט. ישראל התחננה להפסקת אש וציפי לבני שיווקה את כניסת כוחות האום לשטח כהישג גדול.
שנתיים לאחר המלחמה מודה ישראל ש”ההישג הגדול” הוא למעשה מתן חסות של האו”ם להתפרסות צפופה הרבה יותר של לוחמי החיזבאללה חמושים במיטב הרקטות החדישות ומוכנים לסיבוב הבא. רגב וגולדווסר חזרו לבסוף – בארונות, בתמורה לשחרור רוצח התינוקות – סמיר קונטאר.
ימיה העליזים של כנופיית שלטון החוק
החברה הישראלית שעודנה המומה מניצחונה הבריוני של אסכולת שרון והאליטה השלטת בגוש קטיף, נכנסה לסחרור מוסרי שאינו מאפשר לה להיפטר מאולמרט. שלטון החוק החליף את שלטון המוסר. סעיפים החליפו ערכים, הציבור אינו מזהה אלטרנטיבה מהותית למצב, והמגרש עליו מתנהלת הציבוריות הישראלית הפך כולו למגרש המשפטי.
בעצם, לישראל של היום יש בדיוק את ראש הממשלה לו היא ראויה. ישראל שאיבדה את אחרון עקרונותיה, והחליפה את המוסר בחוק – העמידה בראשה עורך דין נוכל וערמומי שזהו בדיוק המגרש שלו.
המוצא
התשובה למצב הנורא הזה, מצויה בידי הציבור שהפיק לאחרונה מתוכו, כבר שלוש פעמים ברציפות, את האנשים בעלי סולם הערכים הנכון. אנשים אלו, המבינים מי הם ולכן יודעים מי הוא האויב, הרצים תמיד ראשונים ומחסלים את המחבל התורן, הם אלו שמתוכם צריכה לצמוח המנהיגות החדשה של עם ישראל.
עיניהם לא עוורו ומחלפותיהם לא נגזזו. מן הציבור הזה, המגורש והמבוזה תבוא הנהגה חדשה וישועה לישראל
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
