לפני ימים אחדים נתקלתי בבעיה ציבורית, ובעודני תר אחר פתרונה, הבזיקו במוחי דבריו של ראש הממשלה לשריו: “תהיו ‘כחלונים’, ותמצאו פתרונים!”.בלי לאבד רגע נוסף העברתי את תוכן הבעיה בדואר אלקטרוני לשר התקשורת, שהוא, כזכור, גם יו”ר “מרכז התנועה”: “אני פונה אליך כאיש תקשורת ותיק וכחבר ‘מרכז'”, כתבתי. תאמינו או לא: כעבור 50 דקות כבר התקבל אישורה של מנהלת לשכת השר, הגב’ הדר סייג: “תודה על פנייתך לשר משה כחלון; אני מעבירה את פנייתך לטיפול דיאנה – רמ”ט השר… נשוב אליך לאחר בדיקה”. מי יכול היה לצפות לתגובה מהירה יותר? כל שנותר, אפוא, הוא למנות את השעות לגמר הבדיקה. ותקופת ההמתנה נכנסה לתוקפה. השעות הפכו לימים, הימים לשבועות, והיא עדיין בעיצומה: “בפלגות ראובן גדולים חקקי לב…”.

כעבור 24 ימים מצלצלת אליי אחת ממזכירות השר (אולי הרמ”ט? לא קלטתי את שמה) והיא מבשרת לי בעליצות, שלאחר ששקלה את נושא פנייתי, החליטה להעבירו לליבון במשרד ראש הממשלה (השר כחלון, כידוע לכל, עסוק בפתרון שאלות ממלכתיות כבדות-משקל ואין להתרעם עליו שאת הטיפול בבקשתי הותיר בידי אחת מעוזרותיו – יש הטוענים, שזאת הוכחה נוספת להשתלבותו המהירה בעידן הטכנולוגי המתקדם, ומי אני שאערער על כך?!).אפשר כך – אך אפשר היה גם אחרת.

 היו ימים – נזכרתי – והם לא כל-כך רחוקים (עדיין בצבצו פה ושם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת) – שאזרח פשוט שפנה ל”אישיות שלטונית” (ויהא מעמדה רם כאשר יהיה) נענה ישירות על-ידי אותה אישיות. תאמרו: אולי לא עמד לרשותה של אותה “אישיות” צוות עוזרים ועוזרות כה רחב ומוכשר, שניתן להטיל עליו את המשימה, כנהוג בעידן המתקדם שבו אנו חיים כיום? או אולי אותה “אישיות שלטונית” לא הייתה כה “עסוקה” בחיפוש אחר “פתרונות ממלכתיים” כה כבדים? אולי?

אך כששלחתי מכתב אישי לדוד בן-גוריון, כאזרח פשוט מהשורה, שניצב מצדו השני של המתרס הפוליטי-מפלגתי – נעניתי ישירות על-ידו, באיגרת כתובה בכתב ידו – לא במכתב מודפס ולא על-ידי מזכירה או אחד מעוזריו (אולי לא היו לו כל-כך הרבה עוזרים והוא נאלץ לעשות זאת במו ידיו?), והדבר חזר על עצמו יותר מפעם (האגרות הללו עדיין שמורות עמי).

ומה לגבי מנחם בגין? כל מכתב ששוגר אליו (בדואר רגיל) נענה אישית על ידו ובחתימתו. כך היה, כשעמד בראש האצ”ל בתקופת המחתרת, כשחתם בכינוי “בן דוד”, וכך זה נמשך לאורך כל חייו, גם כשכיהן כראש ממשלת ישראל. ולא מדובר רק בהתכתבויות. כשפניתי אליו לפגישה אישית (בהיותו ראש ממשלה), נעניתי ישירות על ידו, והפגישה ה”פורמאלית” תמיד הייתה חמה ולבבית ונכונותו לסייע הייתה כנה ואמיתית.

הבאתי להלן שתי דוגמאות, של שני מנהיגים וראשי ממשלה בישראל, משני קצותיה של הקשת הפוליטית, שמעמדם הנישא לא השפיע על התנהגותם האנושית, אלא הם שהטביעו את חותמם האישי על המשרה הרמה.

האם מתערער דבר-מה יסודי ומהותי בתרבות השלטון?

ביום שלישי, ח’ בסיוון תשנ”ח, 2 ביוני 1998, בעקבות שורה של פרשיות פוליטיות אשר עלו באחרונה על סדר היום הציבורי, ובעיקרן פרסום שחיתויות בקרב פוליטיקאים, התכנס פורום השולחן העגול¹ בהנחייתו של מר ישראל סגל, לדון בתמורות המהותיות אשר חלו בתרבות השלטון בישראל. במהלך המפגש עלתה לדיון השאלה הרת-הגורל: האם דבר-מה יסודי מתערער בתרבות השלטון בישראל בשנים האחרונות?

להלן חלק מהדעות המוסכמות שהושמעו בדיון הפורום:

פרופ’ מרדכי קרמניצר הצביע על שלושה מאפיינים של תהליך ההידרדרות: 1) מינויים לא ראויים. 2) אובדן הבושה. 3) שקרנות. לדבריו, התפישה, שלכל תפקיד ממונה האדם הטוב ביותר, התערערה בשנים האחרונות. הוא הצביע על היעדר נורמות לא משפטיות בחברה והזהיר מפני התערערות שלטון החוק.

פרופ’ יצחק גל-נור, מהאוניברסיטה העברית בירושלים (לשעבר נציב שירות המדינה): שורש הבעיה טמון בהפרת האיזון בין השאפתנות האישית הלגיטימית לבין האינטרס הציבורי שעניינו טובת הכלל; הפריימריז והבחירה הישירה יצרו האנשה, ולה השלכות שליליות על תרבות השלטון.

דעה דומה השמיע גם פרופסור משה ארנס, שטען כי הבחירה הישירה היא שינוי ששיבש את כל מערך האיזונים והבלמים, שהיה קיים בין ראש הממשלה לבין הכנסת והשרים. את הדיון באותו כינוס סיכם פרופסור גל-נור במשפט קצר: אכן, יש סיבה לדאגה.