ד”ר עמנואל נבון, מומחה למדיניות ומועמד למשבצת העולים ברשימת הליכוד לכנסת, מציע לשנות את שיטת הממשל
הבחירות לנשיאות בצרפת נתנו הזדמנות לבוחר להכריע באופן ברור בין שני מועמדים ובין שתי תפיסות עולם. בחודש הבא יתקיימו בצרפת בחירות לאסיפה הלאומית, ומן הבחירות האלו ייצא רוב ברור או לימין או לשמאל, ובמשך חמש שנות כהונתה של האסיפה הלאומית לא תהיה הקדמת בחירות ולא יהיו כסאות מוסיקאליים בין הקואליציה לבין האופוזיציה. במלים אחרות, צרפת היא דמוקרטיה נורמאלית, כמו ארה”ב או בריטניה: הבחירות מאפשרות הכרעה ברורה ויציבות שלטונית, ואין משחקים קואליציוניים באמצע קדנציה.
אז מדוע מדינת ישראל לא נהנית מן הנורמאליות הזאת? כדאי להבין את סיבת היציבות השלטונית במדינות המערב וסיבת חוסר היציבות בישראל, לפני שהקואליציה הנוכחית תבצע רפורמה שלטונית, כפי שהיא התחייבה לעשות.
בניגוד לדעה הרווחת בישראל, העלאת אחוז החסימה או מעבר לשלטון נשיאותי לא יפתרו את בעיית חוסר היציבות ואת בעיית השחיתות, מכיוון ששתי בעיות אלו הם פועל יוצא של שיטת הבחירות לכנסת, דהיינו השיטה היחסית. הפיתרון הוא מעבר לשיטה הרובנית (הנהוגה ברוב המדינות המערביות).
השיטה היחסית נותנת תמונה מדויקת יותר של הדעות בחברה, אך מצד שני היא גורמת לפיצול פוליטי אשר הופך את הממשלות לבנות ערובה של קואליציות שבירות וסחטניות. בשיטה הרובנית, לעומת זאת, חברי הפרלמנט נבחרים במחוזות ורק מי שזוכה לרוב נכנס לפרלמנט (שאר הקולות הולכים לאיבוד). כמו בבחירות לנשיאות, רק מי שזכה ברוב נבחר, בעוד והמפסיד (או המפסידים במקרה של בחירות לפרלמנט) הולכים הביתה. שיטה זו יוצרת רוב מוצק ודינמיקה פוליטית של שתי מפלגות גדולות (כמו בארה”ב למשל). ולא פחות חשוב: הנבחרים צריכים לתת דין וחשבון לבוחריהם במחוז על מנת להיבחר שנית. לא מספיק למצוא חן בעיני המנגנון המפלגתי, כמו בשיטה היחסית.
השיטה היחסית הייתה נהוגה בעבר באירופה, והשלכותיה היו הרסניות: חוסר היציבות והשחיתות הפוליטית שהיא יצרה תרמו להתמוטטות רפובליקת ויימר בגרמניה (1933), ולהתמוטטות השלטון בצרפת ב-1940 וב-1958. מאז שצרפת אימצה את השיטה הרובנית עם הקמת הרפובליקה החמישית על ידי דה גול, היא נהנית מיציבות שלטונית, מכיוון שהיא התפטרה מ “שלטון המפלגות” המושחת והציני שעדיין חוגג בישראל.
מדינת ישראל אימצה את השיטה היחסית בחיפזון אחרי מלחמת העצמאות, אך בן-גוריון היה נחוש בדעתו לאמץ את השיטה הרובנית לאחר קום המדינה כי הוא היה מודע לחסרונותיה הרבים ובעיקר לסכנותיה של השיטה היחסית. אך מכיוון שהשיטה היחסית מעניקה כוח סחיטה למפלגות קטנות, אותן מפלגות (וביניהן המפלגות החרדיות) מנעו את ניסיונותיו של בן-גוריון לשנות את השיטה. כל השאר היסטוריה.
סיבת ההתנגדות של המפלגות הקטנות והדתיות לשיטה הרובנית מובנת: בשיטה שכזו, אותן מפלגות יימחקו מן המפה הפוליטית לטובת שתיים או שלוש מפלגות גדולות (כמו בארה”ב, בבריטניה או בצרפת). אולם המפלגות הגדולות רק ירוויחו מהשיטה הרובנית. למרות זאת, חברי כנסת ושרים רבים מן המפלגות הגדולות (או הגדולות לשעבר) מתנגדים לשיטה הרובנית על בסיס נימוקים ש, לדעתי, לא מחזיקים מים.
אחד הטיעונים נגד השיטה הרובנית גורס כי שיטה זו אינה מתאימה למדינה קטנה כמו ישראל. אולם מדינות קטנות אחרות כגון דנמרק, אוסטריה, פינלנד שוודיה וניו-זילנד, מוכיחות כי אפשר להיות מדינות קטנות בעלות שיטת בחירות רובנית ללא הפרעה כלשהי.
טיעון אחר גורס כי השיטה הרובנית לא מתאימה לישראל מכיוון ש “אין הבדל בין תל-אביב לרמת-גן.” טיעון זה מבטא בלבול בין אזוריות לבין פדרליזם. מטרת השיטה הרובנית היא לא לבטא ייחודיות אזורית אלא לצור קשר בין בוחר לנבחר ולצמצם את מספר המפלגות המיוצגות בפרלמנט.
טיעון נוסף גורס כי השיטה הרובנית איננה דמוקרטית מכיוון שהיא לא מאפשרת ייצוג של כל הבוחרים אלא רק של אלו שמועמדם ניצח בבחירות האזוריות. אך השיטה הרובנית מוצלחת יותר דווקא מבחינה דמוקרטית משום שהיא מאפשרת (בניגוד לשיטה היחסית) קשר בין בוחר לנבחר ואחריות של הנבחר כלפי הבוחר. כמו כן, שהשיטה היחסית לא דמוקרטית בכך שהיא לא מאפשרת לבוחר להכריע באופן ברור: היא יוצרת מפה פוליטית מפוזרת המחייבת הקמת קואליציות מלאכותיות אשר מדללות את המצע הפוליטי של המפלגות.
עוד טיעון הנשמע כנגד השיטה הרובנית הוא שהחברה הישראלית שסועה מדי מכדי להדיר מגזרים שלמים מייצוג פוליטי. אולם השיטה הרובנית איננה מדירה אף מגזר, בעיקר משום שניתן לבטא זהויות מגוונות ולקדם אינטרסים שונים גם בתוך מפלגות גדולות (ולראיה: יש יותר השפעה ל “קבוצות אידיאולוגיות” בליכוד מאשר למפלגת “הבית היהודי”). השיטה היחסית היא זו שמנציחה ומעודדת שבטיות ושסעים במקום לאחד, ולכן מעבר לשיטה הרובנית דווקא יצמצם את השסעים בחברה הישראלית.
קיים גם טיעון שעל פיו בשיטה הרובנית חברי הכנסת ידאגו רק למחוז הבחירה שלהם ויפסיקו לדאוג לאינטרס הלאומי ולקו המפלגתי. זהו טיעון שטחי, שכן הוא מניח שהמחויבות לאינטרסים המחוזיים יבואו על חשבון הטיפול באינטרס הלאומי. אולם כיום המצב חמור עוד יותר משום שהשיטה היחסית היא זו שמונעת טיפול ראוי ואחראי בנושאים לאומיים, מכיוון שהיא יוצרת מפלגות אשר מקדמות אינטרסים סקטוריאליים על חשבון האינטרס הלאומי.
שיטת הממשל בישראל אומנם זקוקה לרענון דחוף, אך חשוב שהקואליציה החדשה תבין כי הבעיה היא לא עם אחוז החסימה או אם השלטון הנשיאותי. העלאת אחוז החסימה לא תיתן מענה לעובדה שבשיטה היחסית נבחרי הציבור לא צריכים לתת דין וחשבון לבוחרים שלהם. ומשטר נשיאותי שבו הבחירות לכנסת ימשיכו להתנהל על פי השיטה היחסית יצור מצב שבו הנשיא לא יוכל למשול ויהיה תלוי בקואליציות שבירות וסחטניות.
הבעיה היא עם השיטה היחסית המיושנת והמסוכנת, שמדינות אירופה כמו גרמניה וצרפת ביטלו לאחר שחוו את השלכותיה ההרסניות.
על ישראל ללמוד מניסיון המדינות האלו ולאמץ את שיטה הרובנית, שכן זוהי השיטה היחידה שמאפשרת גם יציבות שלטונית, גם הכרעה ברורה בין תכניות פוליטיות מתחרות, וגם אחריות של הנבחר כלפי הבוחר.
הכותב הוא מרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובר אילן, ומועמד למשבצת העולים ברשימת הליכוד לכנסת.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
