מפלגות המצטיירות לייצג ציבור רחב ומתיימרות להיות מפלגות שלטון, מצטמקות למידמים סקטוריאליים, מה הפלא שהן מתנהלות כאחת מהן? מדוע המחאות החברתיות לא הביאו איתן סקרים המבשרים על חילופי שלטון?
משהו מוזר קורה בפוליטיקה הישראלית ובזה אינני מחדש דבר. אינני מתכוון לסקור את כל התהפוכות שקרו לאחרונה, מי נטש את הספינה ומי עבר ממפלגה אחת לחברתה. זה גם לא מדאיג אותי כי לא מדובר בתופעה חדשה ולצערי גם לא חולפת.
מה שמדאיג אותי היא העובדה כי מועמדים ממפלגות שונות, שלכאורה מתיימרות לייצג את המיינסטרים ולהוות אלטרנטיבה לשלטון, מתחרים ביניהם מי שונא יותר את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כל מועמד מנסה לסחוט מראש מפלגתו הבטחה מפורשת שזה או זו לא יתפתו במוצאי ה-22 בינואר להיכנס לממשלה בראשות נתניהו.
“אחריות לאומית”, זה מה שאותם מועמדים מפמפמים כמו מנטרה, אך הדרישות שאלו מציבים בפני מנהיגי מפלגותיהם הינן ההיפך הגמור מאחריות לאומית. האם הם לא חשבו כי ממשלה שתקום ללא אחת מתוך אותן מפלגות, תנציח את שלטון ש”ס במשרד השיכון ואת השתוללותו של אריאל אטיאס בקביעת הקריטריונים של ‘דיור למשתכן’ (לטובת הציבור החרדי כמובן ולרעת יוצאי צבא)? האם הם לא חשבו כי ממשלה צרת-גוונים לא תיתן יד לשינוי שיטת הממשל? עם מה הם יישארו לאחר הקמת ממשלת נתניהו-ליברמן-חרדים? עם הפגנות סטודנטים בחופשות סמסטר?
אולי זה המצב שהם רוצים להנציח. ממשלת ליכוד-ימין-דתיים, שלטון ש”ס במשרדי ממשלה חברתיים קריטיים. האם זה בגלל שכל מה שיש להם למכור זה רק דיבורים ומחאות, וביכולותיהם המוגבלות, לא היו יכולים לייצר מציאות טובה יותר או רעה פחות (מחק את המיותר) מזו שהצליח לייצר נתניהו בארבע שנות שלטונו (כן, קדנציה אחת של 4 שנים, לראשונה מאז ממשלת רבין ז”ל ופרס יבדלח”א)?
ברצותם להנציח את המצב הפוליטי הנ”ל, הם מזכירים את אותו אוהד בית”ר מן המערכון של ‘הגשש החיוור’- ‘שירים ושערים’- שדורש מהנהלת הקבוצה שיעמידו מועדון עבור האוהדים רק כדי “שיהיה לנו מה לשרוף”. זו פוליטיקה זולה שבראש מעייניה “מה שטוב למפלגה” ולא “מה שטוב למדינה” או בשפתם הפופוליסטית “רק לא ביבי”. זו שנאת חינם לשמה, שנותנת מתנה לפוליטיקה הסקטוריאלית, מוחקת כל סיכוי לשינוי שיטת הממשל, וכידוע “לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חינם”.
מדוע התפקששה המחאה?
כמה דיו נשפך על ההזדמנויות שהחמיצה ציפי לבני במו ידיה להקים ממשלה בראשותה או לפחות ממשלה ברוטציה עם נתניהו. ברור לכל, כי לו הייתה קמה ממשלת אחדות ליכוד-קדימה-ישראל ביתנו במוצאי הבחירות הקודמות, מראות ‘המחאה החברתית’ היו נחסכות מאיתנו. השאלה האמיתית היא האם באמת מצוקת הדיור הייתה נפתרת, אך התשובה לשאלות היפותטיות אינן נחוצות ואינן רלוונטיות. הוויכוח המדיני לא היה צריך להיות רלוונטי ועל כך יעיד ‘נאום בר-אילן’. גם הוויכוח החברתי-כלכלי לא רלוונטי, עובדה, בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא.
האם מישהו שאל את עצמו איך אחרי גל של הפגנות, שבכל מדינה היה מזמן מביא לשידוד מערכות השלטון, לא הביא ולו רעידה קלה בכנף הסקרים? מסתבר, כי במודע או שלא במודע, הפנימו הנסקרים את ריקנותה של המחאה על גלגוליה.
מדוע ריקנות? ובכן, כל ויכוח מכיל בתוכו מימד פוזיטיבי-עובדתי ומימד נורמטיבי-ערכי. ומכאן להדגמה. בוויכוח הטריטוריאלי: במימד הפוזיטיבי ניתן להתווכח אם ישיבתנו ביהודה ושומרון או הנסיגה מרצועת עזה תורמים לביטחון או פוגעים בביטחון. במימד הערכי- טיעונים לכאן ולכאן. “אין לנו ארץ אחרת” ומנגד “לא נשלוט על עם אחר”. ומה קורה במישור החברתי-כלכלי? ניתן להתווכח באופן פוזיטיבי אם מדיניות כלכלית מסוימת מיטיבה עם מעמד אחד או מזיקה למעמד אחר. אך כל הרוחות, האם יש איזה שהוא צידוק ערכי להעלאת מחירי הדלק, הדיור ומוצרי היסוד? ממש לא. בהעדר מימד ערכי, לא ניתן לנהל ויכוח ציבורי וממילא לא ניתן להפיק ממנו תוצרי לוואי פוליטיים.
את זה משום מה ציפי לבני לא הפנימה. פעם אחר פעם היא בחרה “לשרוף ת’מועדון” במקום לבנות מדינה. למען השם, אינני מבין למה כל אלו המנסים להידמות לה, או ליתר דיוק להתמודד מולה על אותו אלקטורט, הולכים כעיוורים באותה הדרך.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
