כבר הרבה שנים למדינת ישראל אין שום מדיניות חוץ ברורה ועצמאית.
במקרה הטוב ממשלות ישראל מגיבות למתרחש בסביבה, מנסות למנוע לחצים בינלאומיים או לרכך עמדות של מדינות אחרות בעלות השפעה ועניין באזורינו.
תמיד זה מלווה בנקיטת עמדות גמישות למדי או אפילו ויתור על האינטרסים החיוניים שלנו. בישראל של היום בקרב פוליטיקאים רבים וחלק גדול מהציבור רווחת דעה שאנחנו מדינה קטנה שתלויה בארצות הברית , אירופה, רוסיה ולכן אסור לנו “להרגיז” את אף אחד.
כל פעולה צבאית במלחמה נגד טרור (אם לממשלת ישראל בכלל יהיה אומץ לנקוט בפעולה כזאת) חייבת להיות מדודה ,שקולה ומתואמת מראש עם מעצמות על, תוך שמירה על אינטרסים חיוניים של המדינות הללו, ולאו דווקא של מדינת ישראל.
הצלחנו לשכנע את עצמנו שאין ברירה אחרת, וחמור מזה – שידרנו את התחושה הזאת לקהילה בינלאומית.
כתוצאה מהמדיניות הזאת או יותר מדויק חוסר מדיניות עצמאית, היום מדינות רבות בעולם פשוט לא “סופרות אותנו”.
דוגמא הכי בולטת לתוצאה העגומה הזאת – היחס המזלזל של רוסיה לישראל.
רוסים מרשים לעצמם לשחק משחק כפול באזורינו, תוך זלזול מוחלט ולעג כלפי ישראל.
מצד אחד יש היום בינינו יחסים דיפלומטיים, תרבותיים, כלכליים, אך האינטרס הרוסי במזרח התיכון מנוגד בתכלית לאינטרסים קיומיים של מדינת ישראל.
רוסיה מחמשת בקצב מואץ את המשטר הסורי, בונה כור בבושאר, מארחת ראשי חמס במוסקבה, טילי נ”ט הרוסים הגיעו גם לחיזבללה ופגעו בחיילינו במלחמת לבנון השנייה וכו’.
ומה מדינת ישראל עושה בנידון? כלום, או, כמעט כלום. אולי מבקשת “יפה” מהרוסים להפסיק, או מוחה קצת על זליגת נשק הרוסי לארגוני טרור, אך לא יותר מדי.
במקום לנקוט עמדה דיפלומטית קשוחה בנושא הזה, ישראל מנסה לרצות את “הדוב הרוסי”. ממש בימים אלו שוקדים במשרד החוץ על מסמכים להעברת בעלות על חצר סרגיי במגרש הרוסי שבמרכז ירושלים לממשלת רוסיה. זה מהלך תקדימי, מסוכן, תמוה וכרגיל תמורת כלום.
היום אחרי הפלישה הרוסית למדינה ריבונית גאורגיה לממשל פוטין-מדבדייב ישנן “טענות קשות” לישראל על סיוע צבאי ואספקת נשק לאזור. צריך להבין שמדובר באספקת נשק הגנתי (מזל”טים וכמה סוגי מוקשים) למדינה דמוקרטית פרו-מערבית ולא למשטרים אפלים דוגמת אראן או סוריה.
התגובה הנבהלת של שרת החוץ ציפי ליבני למחאתה של רוסיה – הקפאה מיידית של סיוע צבאי לגאורגיה. ומה עם העמדה הישראלית העקרונית לפלישה עצמה ולניסיון הרוסי לשרטט קו גבולות חדש בקווקז? התשובה היא – אין עמדה ואין תגובה. גמגום.
האים זה נכון? התשובה, לפי דעתי – לא.
צריך להבין את השאיפות הגיאופוליטיות של רוסיה, לבנות מין מטריצת האינטרסים של שתי מדינות באזורים שונים ולשתף פעולה במקומות שיש חפיפה ובמקומות שזה נוגד אינטרסים חיוניים שלנו לנקוט עמדה עצמאית ברורה. צריך גם לנסות ליצור מנופי לחץ על מנת שנוכל לנטרל השפעתה הבלתי רצויה של רוסיה באזורינו.
בטוחני, שאם לרוסיה יש אינטרסים באזורינו – למדינת ישראל חייבים להיות אינטרסים במרחב פוסט-סובייטי עם כל ההשלכות הכרוכות בכך.
למשל (אני מדגיש שזו רק דוגמה), ישראל יכולה להגדיר לעצמה קווקז כאזור חיוני לאינטרסים ישראליים, לכרות בריתות צבאיות עם גאורגיה, אזרבייג’אן וארמניה. אולי גם כדאי להדק קשרים עם אוקראינה, קזחסטן ופולין.
האם זה יגרום לרוסים להאיץ את תמיכתם באיראן , סוריה, חאמס, וחיזבאללה?
לא בהכרח , מדיניות חוץ הרוסית נקבעת לפי קריטריונים שכמעט לא קשורים כלל לעמדה ישראלית. רוסיה בצורה עקבית מהדקת קשרים עם משטרים אפלים במזרח התיכון ושואפת לחזור לאזורינו כמעצמת-על למרות העמדה הגמישה והרופסת של מדינת ישראל בנוגע לקונפליקטים בקווקז ובאזורינו. זמן קצר אחרי ההתלקחות המסוכנת בקווקז, בשאר אסד כבר הספיק לבקר במוסקבה ולדון עם פוטין ומדבדייב על המשך התחמשותו של צבא סוריה, יתרה מזאת הצי הרוסי עם נושאת מטוסים “אדמירל קוזנצוב” בראשו כבר בדך לנמל סורי תרטוס. זאת הסלמה מסוכנת וסתירת לחי מצלצלת לישראל המנסה להיות “ילד טוב” גם בעיניים הרוסיות.
צריך להבין שמשטרו של פוטין-מדבדייב פועל בעולם כולו ובאזורינו בפרט מתוך השאיפות של האימפריה הרוסית המתעוררת, בלי התחשבות יתר בנו.
להבנתי, לרוסיה ישנם שני אינטרסים אסטרטגיים שמנחים את מדיניות החוץ שלה:
1) שמירה על שליטה מקסימאלית בצינורות נפט וגז, המספקות אנרגיה למערב.
(צינור הנפט באקו-טביליסי-דזיהאן שלא עובר בשטחה – פוגע בקונספציה הזאות ואולי מהווה סיבה כלכלית ל”חימום הגזרה” בקווקז).
2) שמירה על רמת המחירים הגבוה של נפט וגז הטבעי בעולם, ואפילו ניסיון ל”שחק לעלייתם” עוד. זה מסביר את מדיניותה הצינית בנוגע לאיראן. לרוסים ודאי אין שום עניין בהפצת טכנולוגיות גרעיניות למשטרים איסלמיים קיצונים, אך יש להם אינטרס בשמירת המתח הבינלאומי ומשבר מדיני- דיפלומטי סביב הנושא האיראני. המתח הגובר וציפייה לפעולה צבאית נגד איראן תורמים לעצבנות במסחר בנפט וגורמים לעליה ספקולטיבית של מחירי נפט וגז טבעי. כמו כן, התנגדותה של רוסיה להטלת סנקציות משמעתיות נגד אראן מקנה לה מעמד מיוחד של “שחקן מפתח” שמבקש לחזר אחריו ולרצות אותו בזירה הבינלאומית.
איך בכל זאת ישראל יכולה להתמודד עם מדיניות הזאת?
העיקרון שצריך להנחות את מדיניות חוץ שלנו: יצירת מנופי לחץ על מדינות שמעורבות
באזורינו ופועלות בצורה סמויה או גלויה נגדנו.
יש לזכור, כי אין מדינה בעולם שאין לה נקודות תורפה, אם זה במישור הביטחוני, כלכלי או מדיני וישראל חייבת ללמוד להשתמש בהן לנטרול השפעתם הבלתי רצויה באזורינו.
מדיניות חוץ, כפי שידוע ,היא המשכה הלוגי של מדיניות הפנים.
ברור, שהנהגה מושחתת ,חלולה, מזגזגת ומגמגמת של היום, שמנהלת מסע ומתן על חלוקת ירושלים ומה לא – לא מסוגלת להנהיג מדיניות חוץ עצמאית.
ברור שמדיניות חוץ עצמאית מחייבת משאבים אנושיים וכספיים רבים, לכן חשוב מאד להמשיך ברפורמות כלכליות שהנהיג בנימין נתניהו בהצלחה כל כך רבה בקדנציה שלו כשר האוצר.
חלק מהתל”ג הגודל חייב ללכת גם לבניית זרוע צבאי אסטרטגי, כמו: צוללות נושאות טילים באלסטיים, ספינות מסוג משחטות וכ”ו , כאסטרטגיה לבניית הרתעה משמעותית יותר והמשך של אותה מדיניות חוץ עצמאית.
בנוסף לכך ישראל חייבת להפוך בעשור הקרוב למרכז הפיתוח העולמי להפקת אנרגית אלטרנטיבית והפיכתה לכדאית מבחינה כלכלית, כחלופה לנפט.
אין צורך להרבות במילים על כך שלנושא הזה ישנה חשיבות אסטרטגית-כלכלית וביטחונית, בהתחשב בשתי עובדות עיקריות: אחת – הטרור העולמי ברובו ממומן מכספי הנפט, ושתיים – לפי תחזיות המדענים, יאזלו מקורות נפט בעולם בתוך 40 שנה.
כבר היום ישראל נחשבת כמעצמת-על בתחום High Tech, אך בנושא פיתוח מקורות אנרגיה אנחנו בינתיים לא מובילים בעולם. לכן ממשלת ישראל צריכה להגדיר את התחום הזה כתחום מועדף ופתור ממס לכל משקיע . זה ימשוך למדינתנו הון נוסף ויאפשר למנף ולהאיץ פיתוחים בנושא החשוב הזה.
הפיכת ישראל למרכז עולמי לפיתוח חלופות אנרגיה לנפט יהווה כשלעצמו גורם משמעותי בבניית כוח הרתעה וחוסן כלכלי שיאפשר להנהיג מדיניות חוץ עצמאית.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
