בעודי נוסעת ברכב ומאזינה לתוכניות הרדיו השבוע, חשתי משהו שונה מהרגיל. ראיון שלם עם יושב ראש הכנסת עבר כמעט ללא הפרעה. כמה וכמה פוליטיקאים נוספים מן הימין הוזמנו לשידור וכולם קיבלנו הזדמנות להרביץ את משנתם האידיאולוגית. המראיין המתין בסבלנות לסוף דבריהם ואז נשאלה השאלה: נשארים או עוזבים? אם נתניהו יגיד שתי מדינות לשני עמים, האם יגבו אותו או יפרשו מן הממשלה?
המהלך הזה התחיל כבר לפני כמה שבועות כשהעיתונאים השונים השתעשעו בשאלה האם נתניהו יהיה ‘בגין’ או ‘שמיר’. כבר אז החל העניין בפילוג אפשרי.
יום שני הגדול הגיע. כל רגע ורגע, כל ניע שפתיים וקימוץ מצח מפגישת אובמה-נתניהו קיבל פרשנות. ואולם נראה כי מעבר לרגעי הקסם המנותחים לעייפה, פגישה זו ממשיכה ריטואל קבוע, רב שנים, שמתרחש בימים אלו שוב.
התהליך מתחיל בכך שהשמאל מקבל באופן מוחלט את עמדות הצד הפלסטיני. כשמתברר לו שהממשל האמריקאי חושש לקבל את עמדותיו, הוא שולח שליחים ומפציר בממשל לאמצן. בינתיים השמאל מאבד את המנדט ונבחרת ממשלה חדשה. בשלב זה מסביר לנו אותו שמאל שאם נעז לא לקבל את עמדות הממשל האמריקאי (אותן עמדות שהוא כפה עליו בעצמו) יהיה משבר תהומי שאיש לא יסתכן בהתרחשותו.
את השיטה המציא שמעון פרס כבר ב-87. כשר החוץ בממשלת הרוטציה נפגש בחשאי עם חוסיין מלך ירדן והסכים שישראל תשתתף בועידת שלום בינלאומית בחסות האו”ם שמטרתה ליישם את החלטה 242. פרס לא הסתפק בהבנות האישיות שלו עם חוסיין ושלח את ביילין לארה”ב כדי לשכנעם לתמוך במהלך. שמיר שמיהר לצמצם את הנזק שלח את ארנס להסביר שהדבר אינו נעשה על דעתו.
ובהסכמי אוסלו, אותו הדפוס. פרס נושא ונותן לא רק עם ערפאת, אלא מתמקם שבוע בקמפ-דיוויד על מנת לשכנע את וורן כריסטופר לתמוך במהלך. הלחץ הישראלי הצליח והשמאל במהלך בלתי הפיך הביא את אש”ף לאזורנו.
תוכנית ההתנתקות הייתה עוד יוזמה ישראלית פרועה שנכפתה על האמריקאים. בוש היה מודאג, כל חוות הדעת המודיעיניות הראו שלא כדאי לאפשר את המהלך. אבל ישראל התעקשה. יצאנו מעזה. החמאס השתלט. עוד עובדה בלתי הפיכה.
ושיחות אנאפוליס? מפת הדרכים נדחקה לטובת רעיונות מיוזמת ז’נבה. ויתור על צעדים בוני אמון והכרזה על סוף התהליך לפני תחילת המו”מ. השיחות הללו אפילו שלא היו הסכם חתום, הפכו גם הן, בלחץ ישראלי, למקובלות על הממשל האמריקאי אז והיום.
לריטואל הקבוע יש חוליה נוספת. תפקידו של הימין. במקום להבין שהממשלה הימנית הנבחרת אינה פועלת בואקום של המצע המפלגתי שלה, אלא כבולה גם בהחלטות של ממשלות קודמות, אנו מוצאים פעם אחר פעם את אותם שוטים שחושבים שהפלת שלטון הימין עדיפה על ניסיונותיו להפחית את רוע הגזירה (כך היה אחרי ועידת מדריד, כך אחרי הסכם וואי). וכתוצאה מכך אנו מקבלים עוד צעדים בלתי הפיכים. היום הימין צריך להוכיח שהוא עצמו גם בגין וגם שמיר, שהרי הם מעולם לא היו שונים. שניהם תמכו במו”מ ישיר לשלום תוך התעקשות על הכרה מלאה במדינת ישראל. ההבדל היחיד הוא שמצרים הסכימה והפלסטינים לא.
לא בכדי הראיונות ברדיו היו נינוחים השבוע, מי שמכיר את הריטואל, שואל האם גם הפעם הימין יפיל את הימין. יש שדואגים, יש שמייחלים.
מוספשבת 22.5.09
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
