למרות הנבואות על “נטישת הצופים”, נתוני הרייטינג מוכיחים אחרת – הציבור ממשיך לבחור בתקשורת שמייצגת אותו
שני תחביבים משותפים לשמאל הישראלי ולפרשניו: האחד – להכריז חדשות לבקרים על “סיום המלחמה”, והשני – לבשר בביטחון גמור על “תחילת הנטישה של הצופים את ערוץ 14”.
ובכן, אתמול שוב התבשרנו על “סופו” של הערוץ השמרני, אלא שאז הגיעו נתוני הרייטינג – וטפחו על פני הפרשנים. 9.6% למהדורה המרכזית, 9.4% להפטריוטים, 7.4% לשבע עם יערה זרד, 6.3% לשש עם שמעון ריקלין. מספרים שאי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. ובמילים אחרות? הציבור ממשיך לצפות, ובמספרים שלא נופלים מהערוצים הממסדיים, ולעיתים אף עולים עליהם.
אז איך זה שכל פעם מחדש קוברים את הערוץ – והמציאות מסרבת לשתף פעולה? התשובה פשוטה: יש מי שמסרבים לקבל את העובדה שערוץ 14 הפך לשחקן מרכזי בתקשורת הישראלית. יש מי שהיו רוצים שימשיך להיות “תחנת נישה” זניחה, אך בפועל, יותר ויותר ישראלים מזהים בו אלטרנטיבה לתקשורת המיינסטרימית שמייצגת נרטיב חד-כיווני.
אבל הבעיה עמוקה יותר. היא אינה נעוצה רק ברצון של השמאל לראות את ערוץ 14 קורס, אלא בניתוק המתמשך מהציבור. אותו ציבור שמואס בתקשורת שמחנכת אותו במקום לשרת אותו. אותו ציבור שמחפש קול אחר, שלא מבקש לייפות את המציאות ולא מטשטש עמדות לאומיות מתוך פחד “מה יגידו”.
והנה, בעוד השמאל מקפיד לטפח את הפנטזיות על “קריסת ערוץ 14”, הציבור ממשיך לצפות, לבחור – ובעיקר, לקבוע את המציאות. זו הסיבה שהברק סרים והדוד ורטהיימים ממשיכים לטעות. זו הסיבה שהם ימשיכו להכריז על הסוף – רק כדי לגלות שהערוץ חי, בועט, וצומח.
טור זה נכתב על פוסט של הכתב המדיני, של ערוץ 14 תמיר מורג
לעוד פוסטים שלו בטלגרם
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
