תחילה אני חייבת לציין כי לטעמי תקופת ההגנה בת שנה וחצי על מחירי הספרים מיום צאתם לאור היא קצרה מדי וצריכה להיות לפחות לשנתיים. כמו-כן, העובדה שהחוק יחוקק כהוראת שעה לתקופה של 3 שנים – היינו שקיימת גם האפשרות שהוא יבוטל – מקוממת אותי.
רק כדי לסבר את האוזן עד כמה היה כבוד והערכה לכל סופר באשר הוא, ועד כמה המימסד ביקש להגן על זכויות היוצרים של הסופר, אציין כי שמירת זכויות היוצרים שהחלה עוד במאות הקודמות במקומות רבים בעולם, עומדת בישראל על 70 (שבעים) שנים עד לאחר מותו של הסופר! כלומר לא ניתן להסריט, להמחיז, לתרגם ולהעתיק מספר ללא הסכמתו בכתב של הסופר או של יורשיו, ובוודאי שאם ניתנת ההסכמה – תינתן עבורה תמורה כספית.
עם אישור החוק בוועדת השרים לענייני חקיקה, קראתי שמישהו כתב בעיתון: “אבל מי אמר שסופר צריך להתפרנס מכתיבת ספריו? …סופר הוא איש רוח שכותב להנאתו כדי לחלוק עם אחרים את חוויותיו והגיגיו…”
אם כך, מדוע שלא ייאמר הדבר גם לגבי צייר, פסל, מלחין ומחזאי.
האם נעלם מעיני אותו כותב כמה זמן, יזע ועבודה תחקירנית משקיע הסופר בכתיבת הספר; איזו השכלה כללית רחבה צריכה להיות לסופר ואיזו שליטה וירטואוזית בשפה; כמה טיוטות עורך הסופר עד אשר המוצר המוגמר מוצא חן בעיניו; שתקופת כתיבת הספר לעתים נמשכת הרבה יותר משלוש ארבע שנים; והעיקר, איזו חוייה אינטלקטואלית הסופר מעניק לקורא מזה והרחבת האופקים מזה! מה עוד שהספרות המקורית נכתבת לרוב על ההווייה היהודית והישראלית.
נכון שהכשרון לכתוב ספר – והכוונה לכתיבת רומן ולא לספר עיוני – הוא מתת אלוה, ולא כל אחד יכול להיות סופר שכותב רומנים. עם זאת, אפשר לומר שבמכלול המושקע בכתיבת רומן – עשרה אחוזים זה כשרון ותשעים אחוזים זו עבודה שחורה.
ובאשר לאלה היוצאים להגנה על אלה שלא יוכלו לקנות ספרים במחירי עגבניות, שאלָתי: בשביל מה קיימות ספריות ציבוריות? פעם גם תלמידים ממשפחות מבוססות החליפו ספרים בספריות ציבוריות, ולחנויות ספרים נכנסו כשרצו לקנות ספר כמתנה לבר-מצווה, בת-מצווה ימי הולדת וכיוצא בזה. כן, היו זמנים… וכיום, כולם מרגישים שהם חייבים לרכוש ספרים במחירי עגבניות – גם אם הם יהיו בבחינת קישוט בחדר האורחים.
כמו-כן, הטענה שספר במחיר 88 ש”ח ירתיע סופרים צעירים לכתוב, כי בסכום כזה לא יהיו קונים וכך נפספס כשרונות חדשים – היא טענה מופרכת. אין חשש שסופר צעיר לא יתגלה אם לא יקנו את ספרו במחיר עגבניות. דבר טוב צף כמו שמן על פני המים. כך זה בעולם הרפואה, המדע, המשפט, הצבא, הפוליטיקה, האופנה וכו’. מי שטוב – מתגלה.
עוד ברצוני לציין שטעה גם מי שכתב בעניין חוק הסופרים, לאמור: “שכאשר קוראים חיבורים של תלמידים מגלים שהם לא יודעים לכתוב חיבורים ושלכל הפחות הם כותבים עם שגיאות כתיב מטרידות”. כלום לא ירה הכותב לרגלו? שהרי הפארסה הזאת של 3 או 4 ספרים במאה שקל קיימת כבר כמה שנים. אז איך זה למרות שהיא קיימת, תלמידים כותבים עם שגיאות כתיב…
אני יודעת שהרבה גבות יורמו למקרא הדברים שאומר, והם שקריאת ספרים לא משפרת את הכתיבה שתהא ללא שגיאות כתיב. הקורא הלוקה בכתיבת שגיאות כתיב יכול לקרוא מאה פעמים את המילים: “מָסַרְתָּ” והוא ימשיך לכתוב מָסַרְתָּה, לקרוא “נבנית” והוא ימשיך לכתוב: “נבנת”, לקרוא: “יָשֵׁן” ולהמשיך לכתוב: “יוֹשן”, לקרוא “ראש ממשלתנו” והוא ימשיך לכתוב: “ראש ממשלתינו”, לקרוא “פי חמישה” והוא ימשיך לכתוב “פי חמש” – וכל זאת למה? כי רוב שגיאות הכתיב נובעות מאי ידיעה מספקת של שבעת הבניינים של הפועל והחוקיות שבשמות העצם וכו’, ואם לא קולטים ומפנימים את כללי הדקדוק שנלמדים בבית הספר אזי הקריאה לא תמלא את החֶסר.
לפני כחמישים שנים, תלמידי תיכון לרוב כתבו בלי שגיאות כתיב. מדוע? כי רק המוכשרים למדו ואלה שלא היו מוכשרים דיים או לא רצו ללמוד – נשרו. כיום חוק לימוד חובה מחייב את כולם ללמוד, ואלה שמתקשים היום בלימוד הדקדוק הם “אחיהם הצעירים” של אלה שנשרו לפי 50-60 שנים.
ועכשיו נשאלת השאלה איך פותרים את הבעייה אצל התלמידים שכותבים בשגיאות כתיב.
קראתי באיזה שהוא מקום, שכל אדם באשר הוא, ולא משנה באיזו סביבה ותנאים גדל, אם הוא לא מפגר בשכלו, הוא יכול ללמוד את כל החומר הנלמד בבית הספר היסודי והתיכון (זה לא אומר שכולם יקלטו את החומר באותה רמת קליטה) וגם יוכל ללמוד תואר ראשון – בתנאי שהוא רוצה ויש לו את התנאים לכך. תואר שני זה כבר סיפור אחר. לפיכך, אם תלמידים כותבים בשגיאות כתיב ולא יודעים לכתוב חיבורים – האשמה היא על מערכת החינוך ועל המורים.
יתכן שאני מתפרצת לדלת פתוחה ויתכן שהדבר כן נעשה. מכל מקום כנראה שלא נעשה מספיק, כי אחרת לא היו כל כך הרבה תלמידים הכותבים בשגיאות כתיב. לדעתי, צריך לנהוג כך, וזה צריך להיות מהשיעור הראשון, שבאותו יום שנלמד בכיתה שיעור בדקדוק, באותו יום יישארו התלמידים החלשים בבית הספר ללמוד בשיעורי עזר את החומר שלא הצליחו לקלוט בכיתה, וזאת חינם אין כסף.
אולם כדי שהתלמידים הנחשלים יצליחו להתמודד עם החומר הנלמד בשיעורי העזר ולשלוט בו, ובסופו של יום להגיע לרמה של התלמידים המוכשרים, צריכים להתקיים כמה תנאים:
א. החומר הנלמד בשיעורי העזר חייב להיות בצורה הכי מפושטת. אם בכיתה המורה רצה
עם החומר ומסבירה הכל בשפה של “חזקות”, בשיעורי העזר החומר יילמד בקצב מואט
ובצורה של “חיבור”, היינו 2 + 2 = 4.
ב. לא הייתי מוציאה מכלל אפשרות שאת שיעורי העזר ילַמדו דווקא תלמידים מצטיינים מאותה
כיתה, כי יש להם שפה משותפת עם בני כיתתם.
ג. כדי להתרכז בשיעורי העזר צריך דלק לראש, ודלק לראש זה אוכל. אותם תלמידים שישארו לשיעורי העזר יקבלו שתייה חמה וסנדוויצ’ים פיקנטיים בלי הגבלה, חינם אין כסף. (הייתי מציעה אפילו לתת להם פיצות ומנות פלאפל, מאכלים שמשרים אווירה של חוץ ושל כיפיות ובוודאי לא של מסגרת חונקת). מאין הכסף? שימצאו תורמים לכך! ושהתרומה לא תעבור דרך בית הספר, אלא ישירות מהתורמים לספקים.
וכפי שנאמר במקורותינו: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”, אפשר לומר: בתחבולות נביא לכך שבסופו של דבר ילדי ישראל ידעו לכתוב בלתי שגיאות כתיב.
באשר לכתיבת חיבורים – כדי לדעת לכתוב חיבורים נאותים צריכים להתקיים שלוש תכונות:
א. תכונה ראשונה שהיא תכונה נרכשת. על התלמיד לדעת לפחות באופן בסיסי את כללי הפיסוק. אולם כדי לדעת את כללי הפיסוק צריך התלמיד קודם לדעת תחביר, היינו לדעת את המשפט הפשוט, המחובר, המורכב ועוד. (לפעמים אני קוראת באינטרנט גולשים שכותבים קילומטרז’ים של מילים ולא שמים נקודה אחת לרפואה. הם אינם יודעים איפה נגמר משפט ואיפה מתחיל משפט שני, והיכן שצריכה להיות נקודה הם שמים פסיק ועוד פעם פסיק ועוד פעם פסיק בחושבם שכל המרבה הרי זה משובח…)
ב. תכונה שניה שהיא תכונה נרכשת – היא אוצר המילים. נכון שקריאת ספרים מגדילה את
אוצר המילים של התלמיד, אבל לדעתי, גם אם תלמיד לא יקרא ספר אחד ממה שנקרא “ספרות
יפה”, אבל כן יקרא ויפנים את כל החומר הנלמד בבית הספר היסודי והתיכון – כולל התנ”ך,
כולל הספרים שחובה עליו לקרוא במסגרת שיעורי הספרות, כולל החומר הנלמד בספרי
ההיסטורי, הגיאוגרפיה וכדומה – אוצר המילים שלו יהיה גדול ביותר. כמו-כן, גם קריאת
עיתונים מגדילה את אוצר המילים, והתלמיד בקלות יפנים את המילים החדשות שלמד מהעיתון
כי הן נוגעות באקטואליה.
ג. תכונה שלישית – שלרוב היא תכונה מוּלדת והיא כושר התנסחות, הגם שכל אדם אינטליגנטי
הוא בעל כושר התנסחות.
יכולים להיות תלמידים שרכשו את שתי התכונות הנרכשות שלעיל, היינו שליטה בתחביר ואוצר מילים גדול, ובכל זאת לא יכולים לכתוב חיבורים ראויים, גם אם יקראו מאה פעמים את “מלחמה ושלום”. ושוב אינני יודעת אם אני לא מתפרצת לדלת פתוחה, והדבר כן נעשה. מכל מקום, לא ידוע לי על ספרי לימוד המלמדים איך לכתוב חיבור, והדרך הטובה ביותר, לדעתי, היא שתלמידים המתקשים לכתוב חיבורים, ירבו לקרוא חיבורים נאותים של תלמידים אחרים, ולאו דווקא את החיבורים הכי מזהירים, כי זה יתסכל אותם נוכח הפער הקיים בין כושר כתיבתם לבין החיבורים המזהירים, ועל כן הם צריכים לקרוא חיבורים שהם אך ברמה נאותה.
ובחזרה לפתיח של כתבָתי. יש להודות לשרת התרבות והספורט, לימור לבנת, על הכרתה במשקלם הסגולי של הסופרים בעולם התרבות והרוח ועל הבנתה את מצוקתם. כמו-כן, עלינו לזכור שהשמאל בישראל מתנהג כאילו יש לו מונופול על התרבות בכלל ועל הספרות בפרט, והנה, דווקא בזמן שהליכוד הוא מפלגת השלטון, הוא זה שמגן על הסופרים ומכיר בערכם.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
