סליחה שניצחנו

זכותכם לציין את יום הנכבה שתרגומו מערבית לעברית הוא “יום השואה” של ערביי ישראל, על הגירוש שלהם מארץ ישראל והריסת בתיהם ב”מלחמת השחרור” או ב”מלחמת הקוממיות ” או ב”מלחמת העצמאות” שבה ניצחנו אנחנו, היהודים שחזרנו לארצנו, לאחר2,000 שנות גלות, לאחר שכבר נענשנו דיינו על חטאינו, ונזדככה נשמתנו, ונצרפנו בכור המצרף, לארצנו – ארץ אבותינו – ארץ ההבטחה -הארץ אשר הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – “כי לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת …” .
יבחר כל איש את המונח העדיף עליו.

אנחנו, חברים, עמדנו להיות מושלכים לים ע”י כל צבאות ערב, שפתחו עלינו במלחמה כדי להשמיד אותנו! פשוטו כמשמעו! כל מדינות ערב: ירדן, מצרים, סוריה, לבנון ובסיוע מאסיבי של עיראק, סעודיה ועוד.

אז על מה בדיוק אתם מפגינים?! על מה?! – על זה שהחזקנו מעמד וניצחנו את אלה שביקשו להשליך אותנו לים?! על מה אתם מוחים?! – על זה שניצחנו את אויבינו שביקשו להשמיד אותנו והם הם שפתחו עלינו במלחמה כדי למחות אותנו, אזרחי ישראל היהודים, ששבו לארצם, אודים מוצלים מאש ששרדו את השואה, למדינה היחידה על פני כל הגלובוס שבה יהודי יכול להרגיש בטוח?! המדינה התינוקת שעדיין היתה בחיתוליה ועדיין לא היה לה צבא חזק שיכול להגן עליה?! המדינה הקטנטונת שחייליה היו אותם נערים “אודים מוצלים מאש” ששרדו את השואה ולא היה להם מושג כיצד מחזיקים בכלל רובה ביד, אותם אלמונים שכונו בפי אזרחי פלסטינה א”י הוותיקים “סבונים”?!

אלה שנהרגו במלחמה הזאת שאלה שאתם מצדדים בהם ומסייעים להם, ביקשו להכרית את שמם מעל פני האדמה, ובמקרים מסויימים הם אכן הצליחו (בין הנופלים ב”מלחמת הקוממיות” היו “סבונים” שבעצם שרדו את השואה אבל לא היה להם דור המשך ולא היה מי שימשיך את דרכם ואפילו אין אנחנו יודעים מהו שמם ועל המצבה שלהם מופיע הכיתוב “אלמוני”).

וביום הזיכרון לחללי צה”ל – אין מי שיפקוד את קברם, אין מי שיניח פרח על קברם ואין מי שיזכור אותם, מלבד מתנדבים שעושים איתם את החסד האחרון הזה.

סליחה, חברים, שניצחנו!

אני מבינה את הכאב, ואת הצער של הפליטים שבחרו לנטוש את בתיהם ביפו, רמת אביב, חיפה, עכו, צפת, לוד, רמלה, באר שבע וירושלים המזרחית, מסיבותיהם הם. תאמינו לי שאני מבינה את הכאב הזה. אני התגוררתי בדירות שכורות ברמת אביב ובתל אביב, בתקופת לימודיי האקדמיים, ואני יודעת שזה לא ממש דומה אבל כשנאלצתי לעזוב את הדירה בה התגוררתי ולחפש דירה חלופית בגוש דן בגלל שבעל הבית החליט להעלות את שכר הדירה, או מכל סיבה איזוטרית אחרת, הרגשתי רע מאד.

זה לא נוח, זה מלחיץ (מגורי הקבע שלי הרי היו רחוק מאד משם, בעיירת הפיתוח אופקים). זה מאיים וזה עוקר אותך ממקום שכבר פיתחת אליו סנטימנטים ורגשות. זה באשר לדירה שכורה.

קל וחומר שהרגשות מתעצמים כאשר אתה מחליט לנטוש בית שהתגוררו בו דורות על דורות של משפחתך, נולדו בו ילדיך, נפטרו בו הוריך, קיימת בו שמחות של בני משפחתך וקרוביך.

הכל ברור ומובן ואפשר אפילו להזדהות עם הכאב והצער שלכם – אתם שהחלטתם מסיבותיכם שלכם לעזוב את בתיכם וכפריכם, ולחפש לכם מקום מחיה אחר, ובוודאי שאני מבינה את כאבם של הפליטים שהחליטו לעזוב את “איקרית ובירעם”.

אלא שחייבים לראות את כל הצדדים והזוויות של התמונה הזו. אתם חייבים לראות גם את הצד שלנו, היהודים פליטי השואה שנאבקו במנדט הבריטי ששלט אז בארץ ומנע את כניסתם של ה”מעפילים”, ה”אודים המוצלים מאש” לארץ המקלט היחידה, ארץ ישראל, הארץ היחידה הקיימת עבור כל יהודי באשר הוא. וגם סתם יהודים שביקשו להעפיל ארצה ולהקים בה את ביתם.

אתם חייבים לתת קרדיט למאבקם של היהודים במנדט הבריטי, אתם חייבים לתת קרדיט למאמציהם של שליחי העלייה של ה”סוכנות היהודית”, שעשו מאמצים עילאיים לארגן את עלייתם של יהודים ארצה, בכל קהילה וקהילה בה הם חיו והעלו אותם מכל קצוות תבל: ממרוקו ומפולין, מהונגריה ומטוניס, מאירן ומעיראק , מבולגריה ומסוריה, מתימן ומשווייץ, מאיטליה ומיוון, מלוב ומצרפת, מאנגליה ומארה”ב, מסודן ומברית המועצות, מגרמניה ומטורקיה, ממצרים ומלבנון, מירדן ומדרום אפריקה, מארגנטינה ומברזיל, ממקסיקו ומספרד ומכל מקום ומקום אליו הגיעו יהודים לאחר “חורבן בית ראשון” ו”חורבן בית שני” וגירוש היהודים ממלכות יהודה ומלכות ישראל, ע”י צוררי ישראל, טיטוס היווני ונירון קיסר הרומאי, במה שמוכר לנו כ”גירוש בבל” שהתרחש בשנת 70 לספירה.

הגעתם לספרד וגירושם במאה ה-14 משם ע”י האינקוויזיציה הספרדית, אלף וארבע מאות שנה מאוחר יותר, והפצתם לכל עבר, ופיזורם בכל קצוות תבל, שם חיו וסבלו
במשך עוד כ-600 שנה מהתנכלויות ומ”עלילות דם”, ומאנטישמיות גוברת והולכת שהגיעה לשיאה ב”פיתרון הסופי” ב”וועידת ואנזה” – בה הכריז הצורר המודרני של ימינו אלה, אדולף היטלר ימ”ש, על ההחלטה להשמיד את היהודים בכל מקום בו היו ולמחות את שם ישראל מעל פני האדמה (לאחר שנואש מהרעיון למצוא להם מדינה שבה ימשיכו את חייהם. הוא חשב אז על מספר מדינות בהן יוכלו היהודים לבנות את חייהם. אלא שהרעיון לא יצא לפועל ולא התממש מסיבות שאינן נהירות לנו עד היום).

אתם רואים, אם כן, את סגירת המעגל, בחזרתנו, היהודים פליטי השואה , לארצנו ולמולדתנו, לאחר ששני שליש מעמנו הושמד בשואה, וחזרנו לארצנו בהרכב מצומצם בהרבה – בסה”כ כמה מאות אלפים מתוך 13 מיליון אחינו היהודים שבחרו להשתקע בארצות אחרות. חלקם עלה מאוחר יותר ארצה. אבל – היישוב היהודי בתקופת מלחמת השחרור, מנה בסה”כ כ-650,000 איש ועם הכוח המדולדל הזה נלחמנו מעטים מול רבים, במקלות ובאבנים אל מול כל צבאות ערב הגדולים והמחומשים וראה זה פלא – יכולנו להם וניצחנו אותם.

אלוהי ישראל היה בעזרנו במלחמה ההיא, כי הצדק היה עימנו.

שוב: סליחה שניצחנו, אבל אנחנו כאן כעת על מנת להישאר. אין לנו שום כוונה ללכת מכאן לשום מקום.

ככל שתפנימו עובדה זו יותר מהר – כך יהיה קל יותר על כולנו, להמשיך הלאה, במתווה ההסדר המדיני עבור פליטי 48′, להם אנו מחוייבים למצוא פיתרון אנושי וצודק.