על בורות והשתלבות ועל קוד ההתנהגות הנדרש מכלל אזרחי ישראל כלפי אלו התורמים לבטחונם ולשגשוגם
בתחילת השבוע התבשרנו על מקרה מביש בצה”ל חיילים שלא רצו לשבת לצד חיילים דרוזים ובדואים בחדר אוכל צבאי אף קיבלו גיבוי ממפקדיהם.
סיפור זה מכעיס ומזעזע כל אדם יהודי שמכיר במקצת את ההיסטוריה של ישראל ושילוב הדרוזים והבדואים בשירות צה”ל.
כבחור שגדל בישוב בצפון הצמוד לכפרים בדואים, ולמד בחטיבת ביניים באותה כיתה בנהלל עם חברים דרוזים. נותרתי חסר מילים ואף כעוס לאחר ששמעתי על המקרה.
כשהייתי ילד בכיתה א’ או ב’ נהנתי לשבת עם סבא שלי בתל עדשים במשק ולשמוע סיפורים, אחד המבקרים הקבועים החביבים עלי ביותר היה חבר של סבי שייח דרוזי מהכפר ראמה שכשפגשתי אותו לראשונה הראה לי תעודת מילואים שלו בגאווה. הסתובבתי אחרי זה שבועות גאה שפגשתי אלוף דרוזי.
רק שגדלתי הבנתי שטעיתי ויש הבדל בין אלוף לרס”ר למרות שכולנו יודעים שמילה של רס”ר חזק בבסיסים מסויימים לא נופלת משל שר הבטחון.
חוויתי חוויה מתקנת כאשר בתחילת שירותי בצה”ל בג’נין שחרר אותי מהצדעה האלוף הדרוזי הראשון יוסף משלב.
זכור לי סיפור ששמעתי בילדותי שהשאיר אותי המום. סיפר לי גבר בדואי ששירת בצה”ל ולאחר מכן עבד כשומר בישוב שלי, איך כאשר עשה טירונות בגולני, הוא היה בדואי יחיד באוהל שכולו יהודים.
בשבוע הראשון לטירונות אחד החיילים שהיה איתו באוהל במיטה הצמודה, שגם הוא בעצמו גדל בצפון, נרתע ממנו ולא החליף איתו אף לא מילה.
כאשר הגיעה השבת הראשונה להישאר בבסיס פנה החייל היהודי לחייל הבדואי וביקש שידבר עם אימו שמחכה בצד השני של הטלפון. אמו של החייל היהודי הסבירה לחייל הבדואי שבנה מעולם לא דיבר עם בדואים והוא כל השבוע לא ישן מפחד ו”איך זה יכול להיות שאתה ערבי ואתה משרת בצה”ל ועוד כלוחם”? אותו חייל הסביר לה על המסורת בשבטו שהתחילה עשרות שנים קודם לכן כאשר משה דיין גייס את קרוב משפחתו להיות גשש, אותו קרוב משפחה הגיע לאחר מכן עד לתפקיד של סגן אלוף והיה מחלוצי שיתוף הפעולה היהודי בדואי בצה”ל.
החייל הסביר לה שאין לה מה לחשוש ושמאות בדואים משרתים ברגע זה בצבא בנאמנות ושהיא מוזמנת עם משפחתה לבקר בכפרו שנמצא 10 דקות נסיעה בסך הכול מביתה.
האמא והחייל נרגעו ובסופו של דבר הגיעו לביקור וזאת הייתה התחלה של ידידות מופלאה שנמשכת עד עצם היום הזה.
כאשר שמעתי את הסיפור שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות? הרי לי כבר אז הייתה הכרה מלאה על כך שיש לא יהודים שמשרתים בצה”ל ורוצים להשתלב בחברה הישראלית ולא רק זוממים ורוחשים רעה כנגדינו אז איך יכול להיות שיש גדולים ממני שלא מודעים למצב.
כשגדלתי גיליתי שזה לא מקרה נקודתי אלא בעיה ארצית של חוסר מודעות ובורות שלא קשורה לגיל או למקום מגורים בארץ.
אנשים יכולים לחיות חיים מלאים ושלמים בישראל ואם לא התמזל מזלם והם לא למדו בבית ספר כדורי עם צ’רקסים, לא פגשו בשירות הצבאי חובש דרוזי נחמד או לא נתקלו בסטודנט בדואי, יכול מאוד להיות שהם פשוט לא ידעו שהם בכלל קיימים ומשרתים בצה”ל.
בעוד כשבועיים נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום הזה, סיפורם של אותם חיילים בני מיעוטים שנפלו במלחמות דרוזים, בדואים, צ’רקסים, נוצרים וערבים שונה במעט מהסיפור הקלאסי על הנופלים יפי הבלורית והתואר מהקיבוץ, מהמושב ומהעיר.
סיפורם הוא של צעירים שלעיתים מתוך הסכמים של החוק וברית חיים ודמים עם ישראל, כמו הדרוזים והצ’רקסים ולעיתים בעידוד קרוב משפחה או על דעת עצמם החליטו שהם רוצים עתיד אחר, הם רוצים להשתלב בחברה שלנו ולהיות שווים, אך עם זאת לשמור על זהותם.
אותם צעירים החליטו שהם לא דורשים רק זכויות, אלא בזיעת אפם הם משמשים דוגמא ורואים חשיבות גדולה לחובה שלהם לשרת את המדינה שבה הם חיים.
כיום, בעולם הפוסט מודרני מעשה זה ייחשב למוזר בעיני אחרים שתוהים למה בני המיעוטים משרתים בצבא, שהרי אין להם חובה בגיוס לצה”ל.
אבל אותם אנשים צעירים אמיצים, בני המיעוטים, לימדו ועדיין מלמדים את כולנו שיעור גדול על חיים במזרח התיכון שיעור על נאמנות, הקרבה וערכים חשובים שלעיתים נראה ששכחנו מהם, היות ואנחנו מערביים ואולי לא זוכרים שאנחנו חיים במזרח התיכון.
יבואו הציניקנים ויטענו כי אני תמים ושאינני יודע שהסיבה לשירותם בצה”ל בעצם נובעת מאינטרסים: שיוכלו להשיג נשק, לקבל הטבות ועוד. אני טוען שזו דרך שגויה להסתכל על המצב. הרי מי שעבר שירות בצה”ל יודע שצבא זה לא פיקניק ודווקא בחברה שבה אנחנו חיים הדרך “לשיפור עמדות” לא בהכרח עוברת בצבא אלא יש דרכים עוקפות.
בשיחות שלי עם אנשי ציבור על הנושא, טענתי שצריך לשפר את המצב והם שאלו אותי מה הצעתי לשיפור, מה שצריך לעשות הוא להגביר את המודעות בחברה הישראלית, שצה”ל ומערכת החינוך יעשו עוד סיורים ועוד הכרה לאותם כפרים בהם חיים אותם אזרחים לא יהודים.
מדינת ישראל חייבת לראות בשילוב בני המיעוטים בארץ לא פחות מיעד לאומי, הדאגה צריכה להיות כנה ומעשית ממש כמו שדואגים ליעדים לאומיים, כלומר, צריך לפתוח את הארנק ולהשקיע בצורה מסיבית בתשתיות, חינוך, רווחה, בטחון פנים וכל תחום אחר. כל זאת כדי שלא יווצר הבדל קריטי בין דליית אל-כרמל, עוספיה ויקנעם, בין חורפיש וכפר ורדים ובין גבעת אלה לבית זרזיר.ברגע שאתה מזניח, יודעות קבוצות מסויימות לנצל את המצב לצורכיהם ו”להתנפל על הטרף”.
לפני כשנתיים ביום הזיכרון לחללי צה”ל, עם שחרורי מהצבא, התחלתי במסורת לארגן טקסים מרכזיים של יום הזיכרון באחד עשרה בבוקר, ביד לבנים הבדואי בצומת המוביל ובבית הקברות הצבאי הדרוזי בעוספיה, מגיעים צעירים יהודיים מכל הארץ, ללא קשר להשתייכות פוליטית כל אחד מוזמן להצטרף, להזדהות ולהכיר.
חלקם נחשפים בפעם ראשונה לנושא ואחרי הביקור, הם כבר לא יהיו בורים!
הכותב עידו כרמל מראשי הקבוצה הצפונית של צעירי הליכוד.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
