הסיפור הבלתי ייאמן של הקולונלים הבריטיים ג’ון פטרסון וריצ’רד מיינרצהאגן שהיו ציונים נלהבים וסייעו בפועל לייסוד צבא יהודי ולהקמת מדינת ישראל
יחסם של הבריטים ליהודים לאורך ההיסטוריה היה ברובו שלילי ואף אנטישמי במקרים רבים. בבריטניה סבלו היהודים מפוגרומים (בעיקר זכור לשִמצה הטבח ביורק) ובמיוחד הורגשה העוינות שלהם במהלך שלטונם המנדטורי על ארץ ישראל, בו התכחשו להצהרת בלפור ולהחלטות ועידת סאן רמו שהבטיחו ליהודים בית לאומי בארץ ישראל משתי גדות הירדן, עשו ככל יכולתם לסכסך בין הערבים ליהודים, מנעו מיהודי אירופה להציל נפשם מהנאצים ואף אסרו את היהודים שנחלצו להגן על נפשם מפני הטרור הערבי ובראשם זאב ז’בוטינסקי. אבל בתוך החשכה האנטישמית הזו הזהירו מספר בריטים, חובבי ציונות אמיתיים, שניים מהם קולונלים בצבא הבריטי: קולונל ריצ’רד מיינרצהאגן וקולונל ג’ון פטרסון. לאחרונה זכה פטרסון שצוואתו תתמלא, כאשר אפרו הוטמן לא מכבר במושב אביחייל, ליד קברי חייליו היהודיים, אנשי הגדודים העבריים שהוקמו ביוזמת ז’בוטינסקי ושעליהם פיקד הקולונל. הדבר התגשם ביוזמתו של מנכ”ל מכון ז’בוטינסקי יוסי אחימאיר וצויין בטקס מרשים בו נכח ראש הממשלה. ג’ון פטרסון סייע רבות להקמת המדינה, תמך בפעילותו הציונית של ז’בוטינסקי, היה ממייסדי קרן תל חי, סייע לפעילות האצ”ל ואף פעל נגד מדיניות הספר הלבן הבריטית. הוא גם היה הסנדק של אחי ראש הממשלה יוני נתניהו, גיבור מבצע אנטבה, שאביו בנציון (שהיה עוזרו של ז’בוטינסקי) קרא לו יונתן על שמו של ג’ון (ג’ונתן) פטרסון.
תחזיות הקולונל הבריטי התאמתו
הרבה פחות ידוע הוא סיפורו של קולונל בריטי אחר – ריצ’רד מיינרצהאגן (Richard Meinertzhagen; 3 במרץ 1878 – 17 ביוני 1967), שהיה חייל וקצין מודיעין בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, צפר מפורסם והרפתקן שסיפוריו הפכו למיתוס.
כבר בשנת 1919 פרסם מיינרצהאגן ספר בשם “יומן מזרח תיכוני”, שבו הציע את הגבולות של המדינה היהודית, שבשטחה ייכללו רמת הגולן, חלק מעבר הירדן המזרחי וכן רוב חצי האי סיני. שטח המדינה שהציע כללה 86,880 קמ”ר – יותר מפי 4 משטח מדינת ישראל לפני 1967.
מיינהרצהאגן היה אדם רחב אופקים, שתחזיותיו לגבי המזרח התיכון התאמתו אחת לאחת. בין השאר הוא היה מלא הערכה ליהודים בארץ ישראל, עימם נפגש לראשונה במצרים, כאשר הפעיל את מחתרת ניל”י נגד הטורקים. לאחר כיבוש הארץ אהד מאוד את הרעיון הציוני וכבר ב-1919 צפה, שעד אמצע המאה ה-20 תקום כאן מדינה יהודית חזקה. הוא אף הציע לממשלת בריטניה להקצות ביוזמתה את אזור אל עריש להקמת גרעין למדינה היהודית, אך הרעיון לא נקלט. מיינרצהאגן צפה גם את התפרקות האימפריה הבריטית ואובדן שליטתה בתעלת סואץ – אך איש לא האמין בכך באותם ימים.
מיינרצהאגן היה תומך נלהב של הציונות. הוא סיפר כי בילדותו שמע מאימו שסבתה, מארי סדון, הייתה כה מעוניינת בשיבת היהודים למולדתם הישנה עד שאספה קומץ יהודים באנגליה, קנתה חמור לבן ומייד אחרי מלחמות נפוליאון רכבה לארץ הקודש. הקשישה התימהונית ונחושת ההחלטה הגיעה עד קאלה שבצרפת, אבל מלוויה ערקו ממנה ובעלה היה מוכרח לחצות את התעלה ולהחזירה (יחד עם החמור).
התנגד לאוגנדה והתפעל מגבורת היהודים
כשעלתה לדיון תוכנית אוגנדה ב-1902, בתחילה בשיחות בין הרצל לבין שלטונות בריטניה ולאחר מכן גם בדיונים סוערים בקונגרס הציוני, חשב מיינרצהאגן מלכתחילה שמדובר ברעיון גרוע, שלא יתכן להוציאו לפועל.
ב-1910 ביקר מיינרצהאגן באודסה, שם היה עד לפוגרום שטבע בו רושם בל יימחה וקשר אותו קשר הדוק עוד יותר לרעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל – אף שהדבר היה כשבע שנים לפני הצהרת בלפור. הוא כתב: ”אני נרעש עד עמקי לבי מן המעשים הנוראים האלה וגמרתי אומר שבכל עת ובכל מקום שאוכל לעזור ליהודים אעשה כן כמיטב יכולתי. אין הלשון הבריטית מילה לתיאור התנהגות נתעבת ובהמית שכזאת”.
ההזדמנות הראשונה לסייע ליהודים נפלה לידיו כאשר הגיע למצרים, שם יצר מיינרצהאגן לראשונה בחייו שיתוף פעולה הדוק עם אהרון אהרונסון וחבריו לארגון הריגול ניל”י, וכתב בזיכרונותיו כי נפעם מתבונתם וגבורתם.
”הם אנשים נבונים ומהירי מחשבה, “כתב בזיכרונותיו, “אנשים הבונים להם עתיד גדול בארץ ישראל והם מתכוונים להתמיד כאן בדרכם עד להשגת מטרתם הסופית, רוצה לומר ארץ ישראל משגשגת ובעלת שלטון טוב ליהודים. יש להם אמונה כבירה בעצמם ויש בהם עוז החלטה עקיב וכוח התמדה ללא מצרים, שהם מפתיעים לאחר תקופה ארוכה של גלות ורדיפות. די בעצם ההיסטוריה שלהם לעורר תמיהה איך שמרו זמן רב כל כך על הלאומיות שלהם. ומשך כל הדורות הארוכים האלה חיכו וחיכו עד שלבסוף בא הדבר. מעולם לא היו קרובים כל כך להגשמת האידיאלים שלהם. טבעי הוא מאוד שהם שכורי מרץ, להט והתרגשות”.
“תושבי המזרח מטפחים רעיונות מפגרים”
מיינרצהאגן לא העריך במיוחד את הערבים, ולמעשה רחש להם בוז מוחלט. ”הערבי נתון לשלטונה של דתו”, קבע ברשימה ביומנו מדצמבר 1917. ”כל כמה שיעריך את ברכותיו של שלטון בריטי ויבוז לשִעבוד שבשלטון הטורקי, תמיד הוא זוכר שאנחנו כופרים ולפיכך אין לסבול אותנו. הוא שמח על הפורקן הזמני שהבאנו לו מעול הטורקים, אבל השמחה היא זמנית ועד מהרה יתגעגע לשובם של אדוניו-משכבר… השנאה שהוא רוחש לנו נובעת בחלקה מחשדנות ובחלקה מן הדת. הוא ער ליושר ולצדק שלנו, אך אפילו דבר זה אינו יכול להכריע את כף הקנאות; וכך יישאר הדבר, כל זמן שתפגוש הדת המוסלמית, הקופאת על שמריה וחסרת הסובלנות, בדת הנוצרית, שהיא מעשית יותר אך דתית מעט פחות”. ברשימה נוספת מאותו יום קבע: ”הערבי ירעיש ויתקע בחצוצרות, אחרים באירופה ישירו את תהילותיו אם תשתתק התזמורת המקומית, אבל הוא יישאר במקום שהינו ובמקום שהיה מאז ומתמיד – תושב המזרח, המטפח רעיונות מפגרים וראייתו מגעת רק עד קצה מִשנותיו צרות האופק של מוחמד”.
הצעה להקים מדינה יהודית גדולה ב-1919
בתום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, הציע מיינרצהאגן למי שהיה אז ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג’ורג’, להקים מדינה ריבונית יהודית בארץ ישראל על פי מפה ששירטט. ”איתנה אמונתי שבתוך עשרים עד שלושים שנה תקום בארץ ישראל מדינה יהודית ריבונית. הדבר לא ימצא חן בעיני הערבים והם יתקיפו מכל העברים.”
מיינרצהאגן אמנם סיפר על תוכניתו זו ללויד ג’ורג’ אך העריך כי הלה לא קלט את הדברים, לפיכך ביקש מאלנבי להעלות את הנושא בפני משרד המלחמה. ככל הידוע, לא היו כל התפתחויות בכיוון זה. אבל לימים, כששליטתה של ישראל התפרשה גם על פני חצי האי סיני, שימש מדבר זה כחיץ בין ישראל לבין צבא מצרים ובקרבות של 1973 הייתה הלחימה בו קריטית לשמירת ביטחונה של ישראל.
הקולונל הבריטי נלחם בערבים לצג ה”הגנה”
ב-23 באפריל 1948, כשהוא בן שבעים, נקלע מיינרצהאגן לחיפה. באותו יום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים. מיינרצהאגן, שהיה על סיפונה של ספינה בריטית בנמל חיפה, ראה כי הבריטים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מדים, רובה ו-200 כדורים מאחד החיילים, ירד לנמל והצטרף באופן פרטי לכוחות ההגנה ואף הפליא לפגוע בלוחמים הערביים. לוחמי ההגנה לא ידעו בדיוק מיהו הקשיש המשתתף בקרב לצידם, אך ביצועיו לא הותירו ספק באשר ליכולתו ולכוונותיו. כשאזלה תחמושתו התגלה מיינרצהאגן על ידי קצין בריטי והוחזר לספינה. “עליתי לסיפון”, סיפר, ”החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר כך הזמנתי בקבוק גדול של שמפניה, שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר”.
הוא האריך ימים דיו כדי לחזות לא רק בהקמת מדינת ישראל אלא גם בניצחונה במלחמת ששת הימים. ב-17 ביוני 1967 הלך לעולמו והוא בן 89.
הכותב, זאב בן-יוסף, הוא ממייסדי הליכוד, חבר מרכז, חבר מזכירות וחבר לשכה, מוותיקי תנועת בית”ר, עיתונאי, פובליציסט, עורך כתבי עת, איש הסברה ויחסי ציבור מזה יובל שנים, בעל תואר ראשון במדע המדינה ויחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, משלים בה תואר שני בפילוסופיה של המדעים.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
