בעניין “סוגיות הליבה” התרגלנו לקבל כמקובלים טיעונים מבוססים של סילופים היסטוריים ומשפטיים גסים
מקובל לטעון כי לא יושג הסכם שלום בין ישראל לבין הפלשתינים כל עוד ולא נפתור את “סוגיות הליבה” כגון גבולות ופליטים. ואולם בשני נושאים אלו נעשים סילופים היסטוריים ומשפטיים. הגיע הזמן לערער עליהם.
בנושא הגבולות, הטיעון המקובל הוא שעל ישראל לשוב “לגבולות 1967.” הרשות הפלשתינית תובעת מן העולם להכיר במדינה פלשתינית “בגבולות 67.” ואולם מעולם לא היו גבולות כאלה. הסכמי הפסקת האש שנחתמו ברודוס ב 1949 קבעו בין השאר קו הפסקת אש בין ישראל לבין ירדן. קו זה הוגדר בהסכם כ “זמני” על פי דרישתה של ירדן, ונשלל ממנו כל משמעות פוליטית או משפטית כדי שלא להשפיע על המשא ומתן העתידי על קביעת גבולות סופיים. קו הפסקת האש רק סימן את מיקומם של הכוחות הצבאים בשטח בתום המלחמה. הקו סומן במפת ההסכם עם טוש ירוק -מכאן הביטוי “הקו הירוק.”
החלטת 62 ממועצת הביטחון (16 בנובמבר 1948) הדגישה את האופי הזמני של קווי הספקת האש “בתקופת המעבר עד לשלום בר-קיימא בפלשתינה.” המשמעות הייתה אז וממשיכה להיות עד היום כי גבולות סופיים ייקבעו במשא ומתן ושגבולות אלו יהיו שונים מקווי הפסקת האש הזמניים. כפי שהסביר השופט סטיבן שוובל (לשעבר נשיא בית הדין הבינלאומי): “קווי הספקת האש של 1949 שמרו על התביעות הטריטוריאליות של הצדדים ולא קבעו גבולות ביניהם.” ואכן, החלטת 242 של מועצת הביטחון (22 בנובמבר 1967) קוראת לנסיגה ישראלית “משטחים” (ולא מהשטחים) לגבולות מוסכמים וברי הגנה -ולא לקווים הזמניים והבלתי בטוחים של 1949.
בנושא הפליטים, הטיעון המקובל הוא שהתביעה הפלשתינית מוצדקת מבחינה היסטורית ומשפטית אך שיישומה לא עומד בקנה אחד עם פתרון שתי המדינות. ואולם התביעה הפלשתינית בעניין הפליטים חסרת כל בסיס היסטורי ומשפטי.
הפלשתינים טוענים כי המשפט הבינלאומי מכיר ב “זכות השיבה” של הפליטים הפלשתינים. אין זה נכון. החלטת 194 של העצרת הכללית של האו”ם (11 בדצמבר 1948) אינה מחייבת במשפט הבינלאומי, כמו שאר ההחלטות של העצרת. ההחלטה קובעת בין השאר כי “הפליטים שירצו לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכיניהם יוכלו לעשות זאת.” ואיך בדיוק יחיו בשלום עם שכיניהם לאחר שלושה דורות של שטיפת מוח והסתה במחנות פליטים? כפי שאמר אבא אבן בזמנו: “מאות אלפי אנשים יכנסו לתוך מדינה כאשר הם שוללים את זכותה להתקיים ושואפים לחורבנה.”
התביעה הפלשתינית בעניין הפליטים היא לא רק חסרת בסיס משפטי. היא גם אבסורדית מבחינה היסטורית. ההתקפה הצבאית הערבית נגד ישראל ב- 1948 יצרה בעיית פליטים כפולה: כ- 900,000 יהודים גורשו מארצות האסלאם, וכ- 600,000 ערבים נטשו את המנדט הבריטי. זאת הייתה אומנם טרגדיות הומניטאריות, אך הפליטים היהודים והערבים של מלחמת העצמאות היוו בערך 3% מכלל מספר הפליטים בעולם באותה עת. וכאשר כל הפליטים בעולם טופלו על ידי הנציב העליון של האו”ם לפליטים (UNHCR), רק עבור הפליטים הפלשתינים הוקם גוף מיוחד (UNWRA). ה- UNHCR מגדיר כפליט מי שגורש מארצו, בעוד ו UNWRA כולל בתוך הגדרה זאת את הצאצאים של הפליטים לנצח נצחים. לכן ירד מספר הפליטים בעולם מ 60 מיליון ב- 1947 ל 17 מיליון היום, בעוד ומספר ה “פליטים” הפלשתינים עלה מ 600,000 ב 1948 ל 7 מיליון היום.
אילו היה האו”ם יורד מן ההגדרה האבסורדית והנפרדת של UNWRA, בעיית הפליטים הפלשתינית לא הייתה מהווה בכלל בעיה: מתוך 600,000 הפליטים של 1948, אולי כ- 100,000 עדיין בחיים ורובם זקנים. לא הייתה לישראל בעיה לפצות אותם בתנאי שמדינות ערב היו מפצות את הפליטים היהודים. לחילופין, אילו היינו מיישמים את הגדרת ה UNWRA לשאר פליטי העולם, הרי שהתוצאות היו כה אבסורדיות שאף אחד לא היה מוכן להתייחס אליהן ברצינות. 25 מיליון הפליטים מחלוקת הודו ב- 1947 היו היום מאות מיליונים שהיו צריכים לעבור את הגבול חזרה בכיוון ההפוך. 15 מיליון הפליטים הגרמנים שגורשו ממזרח אירופה בתום מלחמת העולם השנייה היו היום לעשרות מיליוני פליטים בדרך חזרה לפולין ולצ’כיה. כנ”ל לגבי מיליון וחצי הפליטים מהמלחמה של שנת 1922 בין טורקיה ליוון.
בעוד והפלשתינים רוצים להכניס מיליוני פולשים ערבים אל תוך מדינת ישראל, לא יהיה מקום, במדינה הפלשתינית, לאף יהודי. יהודים חיו בחברון מאז ימי אברהם אבינו והעיר רוקנה מיהודיה בפעם הראשונה אחרי הפוגרום של 1929. מצד אחד, הפלשתינים שוללים מצאצאיהם של יהודי חברון שנרצחו ב- 1929 לשוב לבית סבא, אך מצד שני הם דורשים שנכד מערבי שעזר את יפו ב 1948 כתוצאה מן ההתקפה הערבית יוכל לחזור ליפו.
ואכן נשאלת השאלה של המיעוטים במסגרת פתרון שתי המדינות. מדוע שיהיה מעוט ערבי בתוך המדינה היהודית במלי שיהיה מיעוט יהודי בתוך המדינה הערבית? יש הינדים בפקיסטן ומוסלמים בהודו. בעוד וכ- 20% מאזרחי מדינת ישראל הם ערבים, המדינה שהפלשתינים רוצים להקים לא תהיה מוכנה לסבול מעוט יהודי כלשהו. כך אמר שוב מחמוד עבאס לעיתונאים ברמללה ב- 25 בדצמבר 2010: לא יהיה מקום ליהודים במדינה הפלשתינית.
על הדיפלומטים והעיתונאים במערב לשאול את עצמם מדוע הם מפגינים כזו סובלנות כלפי חוסר הסובלנות הערבי. ועלינו לשאול אותם מדוע הם משחקים את המשחק של התעמולה הפלשתינית. שהרי לא ניתן יהיה לפתור את “סוגיות הליבה” כל עוד והדיון יתבסס על סילופים היסטוריים ומשפטיים.
המחבר הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל-אביב ועמית בכיר במכון לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
