“ירושלים הבירה – חיזוק ירושלים כבירת העם היהודי”
מכובדי,במגילת אסתר שאותה נקרא כולנו עוד מספר ימים (פרק ג’, פסוק ח’) אומר המן למלך אחשורוש : “…יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם”.
שימו לב לפרדוקס שאין דומה לו בתולדות העמים כולם ושאפיין את עמנו שנים כה ארוכות, לא רק בתקופת אחשורוש. “עם אחד”. המן לא אומר “ישנוֹ עם”.”מפוזר ומפורד בין העמים”.
איך התקיים הפלא הזה, במשך דורות כה רבים לאורך ההסטוריה – של עם אחד שהִינוֹ מפוזר ומפורד. מפוזר טריטוריאלית. ללא בסיס טריטוריאלי. גם כשדיבר שפות שונות. מאה לשונות. הוא נותר עם אחד. הפרדוקס הזה התקיים במשך דורות, בגלל שהיה לעם שלנו, בליבו ובראשו של כל יהודי, חזון משותף וייעוד משותף. החזון הזה היה קשור לשיבת ציון.
בראש ובראשונה הוא היה קשור לירושלים.
“בשנה הבאה בירושלים”.
“בשנה הבאה בירושלים הבנויה”.
(מתוך ההגדה של פסח).
כל הדורות הזכרנו לעצמנו בליל הכלולות:
“אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני”.
וְלא שכחנו.
ירושלים אינה רעיון של מחנה פוליטי מסויים או זרם מסויים בעם.
והכמיהה, השאיפה, החלום להקים בירושלים מחדש את בירת מדינת היהודים חיה במלוא העוצמה, גם בימים שבהם הדבר נראה היה מנותק מהמציאות האובייקטיבית.
זאת היתה השאיפה. זאת היתה המטרה. זה היה המכנה המשותף של כל יהודי בכל מקום בעולם. והאמהות שלנו, לאורך כל הדורות, לחשו לבנים שיבוא יום ונחזור לירושלים. ובמרכז התקווה של מיליוני יהודים לאורך הדורות לחזור לארץ – היתה ירושלים.
לא בִּכְדִי נכשלו כל הרעיונות (שעלו ושנבטו על קרקע של מצוקה אמיתית, מדאגה אמיתית, מתוך ראייה של מה שעלול לקרות) שהתנועה הלאומית שלנו תגשים את מטרותינו במקום אחר – אוגנדה, ארגנטינה.
הכח המניע היחיד שיכול היה לגבש ולקבץ את עמנו מחדש מכל התפוצות – היה ציוֹן.
החזון הזה היה מגובש וברור. במרכזו עמדה ירושלים.
ירושלים כזכרון הסטורי, כשאיפה, כחלום, כרעיון מאחד – שמרה עלינו כעם, כעם אחד.
ודאי יותר מכפי שאנו הצלחנו לשמור עליה כבירתנו.
ובידינו אנו נפלה הזכות הזאת – לחיות במדינה יהודית שבירתה ירושלים, שאוחדה לה יחדיו.
עלינו מוטלת החובה – לשמור על ירושלים.
איך נעשה זאת?
סוף מעשה במחשבה תחילה, בהכרה תחילה.
יצירת ההכרה קשורה וכרוכה ביצירת ההיכרות של הדורות הבאים עם השורשים שלנו, עם ההסטוריה שלנו,
עִם ירושלים.
בין ההחלטות הראשונות שקיבלתי בתפקידי כשר החינוך היתה ליזום את תוכנית “נעלה לירושלים”. ראיתי אז סקר שלפיו מחצית מבני הנוער הבוגרים, שסיימו את מערכת החינוך, לא ביקרו בירושלים מעודם. לא עִם המשפחה ולא במסגרת בית-הספר. (אני מניח שלפחות חלקם היו בניו-יורק או בפריז). הרעיון היה שחיזוק הקשר לירושלים חייב לעבור דרך הרגלים , דרך העיניים. שיש לקיים תהליך לימודי ששיאו הוא הביקור, הסיור בירושלים.
ובתהליך הזה קבענו שכל תלמיד לפחוֹת שלוש פעמים יבקר בירושלים:
בביה”ס היסודי (בכיתה ה’), בחט”ב (בכיתה ז’),ובחט”ע (בכיתה י’). והתוכנית הזאת מתוקצבת ע”י משרדי ב-15 מלש”ח לשנה כדי שהביקורים האלה יסובסדו.
הפעולה הזאת מינפה את מספר התלמידים המבקרים בירושלים ללמעלה מחצי מיליון תלמידים בשנה.
והם מגיעים: לכותל ולמנהרות הכותל, לעיר דוד, לעיר העתיקה וגם לגבעת התחמוֹשת.
מכובדי,
מה הכח שמאיים על עתידנו ? אותו כח שבא להכחיש את ההסטוריה האמיתית של הארץ הזאת, את הקשר שלנו להר-הבית ולמערכת המכפלה. כשם שיש מכחישי שואה – יש מכחישי ציון. זה הטעם שבגינו מתנגדים לחפירות בירושלים – הם יודעים מה יתגלה בהן: העבר. האמת. החינוך השורשי הוא הערובה האמיתית לעתידנו כאן ויש להדוף בנחישות את ההתקפות עליו.
במסגרת החינוך השורשי – לחזון של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי מקום חשוב ומרכזי.
אזכיר גם – כי שמירת ריבונות ישראל בירושלים היא גם הערובה לחופש הדת והפולחן לבני כל הדתות בה.
החינוך שלנו לילדינו הוא חינוך לשלום. אבל יש גם חינוך אחר: מסוכן, קיצוני, חדור בשנאה.
עלינו להבטיח שהקשר שניצור בין ילדינו למורשתנו, בין ילדינו לבירתנו יוכל לעמוד מול החינוך הארסי, נוטף השנאה, מְקַדֵש האלימות והמוות הרוֹוח בקֶרֶב שכנינו.
ללא שינוי של ממש בחינוך בקרב שכנינו – המיוסד על ערכים של שלום וסובלנות – הדיבורים על שלום הינם בגדר מילים ריקות.
אם נחשוף את הדור הצעיר לשורשים,
אם נזכור את החזון ואת הייעוד של עמנו נזכה להגשמת דברי הנביא זכריה:
“כֹּה אָמַר ה’, שַׁבְתִּי אֶל-צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם…עִיר הָאֱמֶת…עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת, בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם; וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ, מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ”. (זכריה ח’, ד’-ה’).
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
