נאום יו”ר הכנסת רובי ריבלין בישיבת הכנסת לזכרו של גנדי

אני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת לזכר אלוף רחבעם זאבי, גנדי, שר, חבר הכנסת, מפקד, לוחם, ואיש ארץ ישראל.

 

 

 

זכרו של גנדי, מצוי עדיין בהתגבשות.

קשה עדיין להעריך כיצד ייחקק לבסוף

בתודעה הלאומית ההסטורית.

 

מטבע הדברים,

כשמדובר בדמות מעוררת מחלוקת,

באישיות פוליטית שהייתה רחוקה מן הקונצנזוס,

ובאדם שהעדיף תמיד לבטא

(בבהירות, ובשפה מדוייקת ורהוטה),

את האמת הנוקבת שבה האמין —

— הרי שהזכרון, אף הוא,

ממאן להתרווח לו בקונצנזוס החמים,

(זה המקציע, בדיעבד כמובן,

את זיזיה המשוננים של המחלוקת).

 

ולכן, יש המעדיפים לברור לעצמם

רק כמה חלקים מן התמונה השלמה,

ובכך לטשטש את החלקים הבעייתיים בעיניהם,

(ויש שיאמרו – את האמת עצמה)—

— ובלבד שבסוף תישאר דמות הסטורית

שעמה יוכלו רבים ככל האפשר להזדהות.

 

כך מתגבשת לה דמותו ההסטורית של גנדי,

כפלמ"חניק, כלוחם ומפקד,

וכאוהבה הגדול של "ארץ ישראל",

במובן הפולקלוריסטי, התמים,

הלא-פוליטי, של המלים הגדולות הללו: "ארץ ישראל".

כך נוצרת דמות, שכולם יכולים להזדהות עמה.

 

פוליטיקה? טרנספר? תנועת מולדת?

– הס מלהזכיר, חלילה.

 

וכך, נעקרות להן מן הביוגרפיה של גנדי,

עשר – חמש-עשרה שנה;

שנים משמעותיות בחייו של גנדי האמיתי,

כדי שכולם ירגישו

יותר נוח.

 

כמי שהכיר את גנדי לא רע,

אני מניח שגנדי, איש האמת הנוקבת,

היה מגחך

לנוכח המאמץ להכניסו בכוח לקונצנזוס,

ואפילו היה כועס

לנוכח הנסיון להשכיח את מה שאני משוכנע

שראה

כמרכיב מרכזי בביוגרפיה הציבורית שלו —

עמדותיו המדיניות והפוליטיות,

ודעותיו הברורות והנוקבות,

כלפי הבעיה הפלשתינית.

 

טול מגנדי את הטרנספר,

שבשמו הלך לפוליטיקה,

ובשמו קיבל את אימון תומכיו;

בשמו היה לחבר הכנסת,

ובשמו גם היה לשר —-

ונותרת עם דמות מפוארת, ללא ספק:

פלמ"חניק, לוחם ומפקד,

איש ספרא וסייפא, מלא וגדוש כרימון;

אבל בלי שום רלוונטיות פוליטית.

 

 

אך האם גנדי כזה היה מוספד דווקא כאן, בכנסת,

בכל שנה?

האם גנדי כזה היה נרצח?

 

בפרספקטיבה של דורות,

עם חלוף השנים,

אנו נותרים עם תדמיתן של דמויות;

עם החותם שהותירו על מהלך ההסטוריה;

עם הדברים שאמרו, כתבו, ועשו.

 

הנסיון מלמד,

כי בסופו של דבר

צצים להם גם הפרקים הפחות ידועים,

היותר מורכבים,

(ולפעמים גם הפחות מחמיאים),

אודות הדמויות ההסטוריות,

שאנו מציבים בפנתיאון הלאומי, התרבותי, והאישי שלנו.

 

דמויות המופת של כל אומה,

הן המטרות המועדפות ביותר

על שוחטי הפרות הקדושות.

 

זוהי עובדה שיש להכיר בה.

 

במציאות זו,

של ערכים יחסיים,

של אמיתות יחסיות,

של רתיעה מדירוג טוטאלי של ערכים,

ושל הבנה שדמויות הסטוריות אינן חד-ממדיות —

— במציאות שכזו,

(ישאל השואל),

כיצד נוצרים מיתוסים?

כיצד נצרבות דמויות הסטוריות בתודעה?

 

כמובן,

גם במציאות פוסט-מודרנית זו,

איש איננו מוותר על הנסיון לצרוב את התודעה;

על הנסיון ליצור מיתוסים;

או על הנסיון לטפח (לעתים – יש מאין)

דמויות מופת שאפשר להזדהות איתן.

 

תעשיית התדמיות, המקיפה את חיינו מכל עבר,

עוסקת יום-יום בטיפוח מיתוסים ושיווקם;

בהבלטת צד אחד, תוך הסתרת הצד האחר.

התעשיה הזו עוסקת גם בדמויות הסטוריות,

במנהיגים ציבוריים,

ובתהליכים פוליטיים,

(ולעתים אף כובשת את ההגה עצמו,

ומנווטת את המהלכים,

במקום להסתפק בשיווקם).

 

שום דבר איננו כפי שהוא נראה.

 

והרי אין לך דבר רחוק יותר מגנדי,

(איש האמת הקשה, הבוטה לעתים;

איש שתוכו כברו;

איש שהאמין באמת שלו,

איש שסירב לשווק את אמונותיו

באריזות נוחות יותר, מתונות יותר;

בשקרים)—

ממציאות מדומה שכזו.

 

גם אם לא הסכמת עם מלה אחת שלו,

לא יכולת שלא להעריכו על יושרו.

 

 

 

 

בשנה החולפת,

קיבלה הכנסת חוק לשימור מורשתו של גנדי.

אינני יודע כיצד תשומר מורשתו,

ומה ייכלל במורשת זו.

 

ובכלל: מהי מורשתו של מנהיג פוליטי?

הכין היא מתחילה, והיכן מסתיימת?

מה נכלל בה, ומה משמיטים ממנה?

 

האם יש לשאוף להציגה במלואה,

על כל מורכבותה,

על כל חלקיה, גם הקשים, הכואבים,

ומעוררי המחלוקת —-

—- או שמא יש להתאימה לקהל הרחב,

לשייף ולהחליק אותה,

להבליט את א’ ולהצניע את ב’,

כדי שתהא נוחה יותר לשיווק,

קרובה יותר לקונצנזוס?

 

ככל שנוגע הדבר לגנדי,

(שלא האמין בריכוך האמת),

אני – ודומני כי גם אחרים שהכירוהו –

אזכור אותו בדיוק כפי שהיה:

נוקב,

אמיץ,

וישר.

 

יהי זכרו ברוך.

  

 

---

אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר