בלעדי לליכודניק : מאמרו של שגריר רוסיה בישראל – אלכסנדר שאין – לגבי המצב הגיאו פוליטי של רוסיה עם אירופה ובייחוד נושא קרים
במרס 2014 התרחשו אירועים שלהם הייתה השפעה עמוקה על המצב הבינלאומי הנוכחי. המערב היטיל סנקציות על רוסיה והיציבות בעולם החלה להידרדר שללא ספק בא לידי ביטוי גם במזרח התיכון.
ב-16 במרץ מלאו שנתיים מאז שעם חצי-האי קרים ערך משאל עם, הכריז על עצמאותו וקיבל את ההחלטה להצטרף לרוסיה, במסגרת מימוש הזכות להגדרה עצמית. בתגובה להחלטות אלה רוסיה הכירה בחצי-האי קרים כמדינה עצמאית וריבונית, ולאחר מכן, ב-18 במרץ 2016, בקרמלין נחתם בין המדינות הסכם על צירופו של קרים לרוסיה.
צורה זו של מימוש הזכות להגדרה עצמית הייתה הדרך האפשרית היחידה של העם בקרים להגן על האינטרסים החיוניים שלו, על מנת לשמור על הזהות הלאומית, התרבותית והלשונית שלו, לנוכח לאומנות קיצונית המשתוללת באוקראינה לאחר אירועי היורומאידאן.
“הגדרה עצמית” נמנית בין עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי, כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 1 של מגילת האו”ם, באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות משנת 1966, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות חברתיות וכלכליות משנת 1966, וההצהרה בדבר עקרונות המשפט הבינלאומי משנת 1970.
לפי ההצהרה, עיקרון זה מתבטא בכך שכל עם זכאי לקבוע את צורת המערכת הפוליטית שלו ולקדם התפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית באופן חופשי וללא התערבות חיצונית, כאשר כל המדינות חייבות לכבד זכות זו.
בהתאם לחוק הבינלאומי, רק עיקרון זה לבדו יכול להוות בסיס לשינויים טריטוריאליים משמעותיים. גם אוקראינה עצמה הינה תוצר של מימוש הזכות האמורה, מפני שעוד ב-1991 היא חתמה ברצון רב על הסכמים בעלי התניות והפניות המוזכרות לעיל, כאשר החליטה על פרישתה מברית המועצות.
בשנות ה-90 בשטח של ברית המועצות לשעבר במזרח אירופה, נוצר מגוון רחב של מדינות חדשות, כאשר הדוגמא האחרונה למימוש הזכות להגדרה עצמית היא מדינת דרום סודן, אשר נוצרה ב-2011. עקרון ההגדרה העצמית אינו מבודד, והוא פועל בשילוב עם עקרונות אחרים של המשפט הבינלאומי, ובמיוחד עם עקרון השלמות הטריטוריאלית של מדינות.
כפי שנקבע במגילת האו”ם משנת 1970, הזכות להגדרה עצמית אינה יכולה להפר את “השלמות הטריטוריאלית או האחדות הפוליטית של מדינות ריבוניות ועצמאיות, אשר פועלות לפי העיקרון של שוויון זכויות והגדרה עצמית… וכתוצאה מכך, הינן בעלות ממשלות המייצגת את כל העם המתגורר בטריטוריה של המדינה, ללא הבדל בגזע, דת או צבע העור.”
משמעות הדבר היא שהזכות להגדרה עצמית, ככלל, ממומשת במסגרת המדינות הקיימות, וזכות הפרישה, שהיא אחת הצורות של הגדרה עצמית, מיושמת רק במקרים “קיצוניים”, כלומר, במקרים חריגים בהם לעם אין יכולת אחרת לממש את זכותו להגדרה עצמית במסגרת המדינה שהוא חלק ממנה.
יחד עם זאת, שאלת ההתאמה של משאל העם בחצי-האי קרים לחוקה של אוקראינה אינה רלוואנטית עבור ההסמכה של המשאל על פי המשפט הבינלאומי. בהתאם להחלטות של בית הדין הבינלאומי לצדק, ובמיוחד החלטתו המייעצת בנוגע לקוסובו 2010, היווצרות של המדינה וכניסתה להרכב של מדינה אחרת הינם תהליכים הנשלטים על ידי המשפט הבינלאומי ולא על ידי המשפט הפנימי.
זכותו של העם בקרים להגדרה עצמית בצורה של היפרדות, נוצרה כתוצאה של דיכוי בוטה ושיטתי שלו על ידי השלטון האוקראיני המרכזי במשך כל השנים הקודמות. תושבי קרים הינם רוסים ודוברי רוסית ברובם, אשר המשיכו באופן תמידי להרגיש את שייכותם לתרבות הרוסית וראו ברוסיה את מולדתם, למרות כל ניסיונות של השלטונות בקייב להמשיל את התרבות האוקראינית בחצי האי ולהשכיח את התרבות וההיסטוריה הרוסית.
האירוע אשר התניע את הליך ההפרדה היה ההפיכה הבלתי חוקית בקייב בפברואר 2014. ההפיכה, אשר נקראת “מאידאן” בוצעה על ידי האופוזיציה תוך שימוש בכוח, ובשילוב התמיכה הישירה של האיחוד האירופי וארה”ב, כאשר מאורעות אלה הולידו צונאמי של לאומנות אוקראינית אלימה.
בנוסף לדימוי התקשורתי של “מפגינים שלווים” אשר כלי התקשורת המערביים השתדלו לשכפל ולשדר, היו גם תופעות נוספות ורבות. תושבי קרים, אשר להם קרובי משפחה ומכרים רבים בקייב, ידעו וראו כיצד ההמון המשתולל של לאומנים חובשי מסכות עם בקבוקי תבערה ביד, הסתער על הבניינים של משרדי הממשלה, כיצד הוא חטף כלי נשק בבסיסים צבאיים, כיצד תקף בכוחות החוק והסדר המתגוננים באופן פסיבי, כיצד בערו הצמיגים במרכז עיר הבירה וכיצד נורתה אש חיה לעבר שוטרים ומפגינים.
ה”מנהיגים” ו”הפעילים” של מאידאן, הופיעו ועדיין מופיעים תחת סיסמאות גזעניות, ובנוסף לסיסמאות היפות על הדמוקרטיה ועל אירופה, ההמונים צמאי הדם, קראו בקולי קולות “רוסים אל הגרדום”, “רוסים על הסכין”, “סטפן בנדרה יבוא וסדר יביא”, “הידד לאוקראינה – הידד לגיבוריה”, “הידד לאומה – מוות לאויבים”, ובנוסף, הסלוגן אשר מעורר זיכרונות לא נעימים מאירופה בשנות ה-30 של המאה שעבר “אוקראינה מעל הכל”.
החליפו את המילה “רוסים” במילה “יהודים”, מה הייתם מרגישים? לכן תושבי קרים החלו לתהות מה יקרה להם כאשר גל הקיצוניות הזה יגיע אל חצי האי.
האירועים החלו להאיץ לאחר ההפיכה החמושה בקייב ב-22 בפברואר 2014. באותו יום, נציגיו של החלק הקיצוני ביותר של האופוזיציה האוקראינית תפסו את השלטון, למרות שיום לפני כן חתמו הסכם עם נשיא אוקראינה בנוגע להסדר של המשבר בדרכי שלום. מתחזים אלה הגיעו לשלטון בכוח הזרוע, והם אינם נבחרו על ידי העם של אוקראינה, ולכן הם גם לא ייצגו את תושבי קרים. הם מיד נפטרו, תוך איומים ברצח, מכל חברי הפרלמנט הבלתי רצויים של הראדה העליונה (בית המחוקקים של אוקראינה), כאשר החברים הנותרים החלו בצייתנות לייצר פתרונות חדשים להם הזדקקו אלה שתפסו את השלטון.
אינדיקציה ברורה לכוונות האמיתיות של הציבור שעלה לשלטון בקייב, הייתה ההחלטה שהתקבלה על ידי הראדה העליונה ביום השני לאחר ההפיכה, ב-23 בפברואר, ובה ביטול החוק על “עקרונות מדיניות השפות של המדינה” משנת 2012. אומנם מדובר בחוק מאוד לא מגובש, אך הוא בכל זאת העניק זכויות מסוימות לשפה הרוסית ולשפות של מיעוטים לאומיים אחרים, כאשר זכויות אלה אפשרו להן להתפתח בתור שפות אזוריות (לימים, יישום החלטה זו “הוקפא”).
אחד המנהיגים הלאומניים של מאידאן, אלכסנדר טורצ’ינוב, ביצע הפרה בוטה וישירה של החוקה, כאשר מונה לנשיא בפועל, בעוד הנשיא הלגיטימי הנבחר של אוקראינה ויקטור ינוקוביץ’, לא התפטר ולא הודח, אף על פי שנאלץ לעזוב את קייב.
לאחר זמן קצר, הלאומנות האוקראינית האלימה הגיעה גם לקרים ופגעה בתושביו, כאשר אנשיו החמושים של “הסקטור הימני” (ארגון קיצוני האסור ברוסיה) שרפו אוטובוסים עם תושבים מקומיים לא חמושים, אשר היו בדרך חזרה לקרים לאחר השתתפות בהפגנה שלווה נגד הפעולות של מאידאן. ב-26 בפברואר הלאומנים ניסו בכוח להשתלט על בניין הפרלמנט בקרים, וכתוצאה מכך נהרגו מספר תושבים. “הסקטור הימני” והכוחות המיוחדים של צבא אוקראינה החלו את ההכנות לפלישה לחצי-האי.
בנסיבות אלה, הרשויות ותושבי קרים החלו לתהות כיצד הם יכולים להגן על עצמם מפני האיום הלאומני, אשר כבר “עבר” על אזורים רבים של אוקראינה וכעת התקרב לקרים. המסקנה הייתה ברורה עבור הרוב המכריע של האוכלוסייה המקומית, אשר הבין שדו-קיום עם אוקראינה לאומנית וקיצונית, שרקמה עור וגידים בקייב, הפך לבלתי אפשרי, וההגנה היחידה מהסכנות החוזרות ונשנות יכולה להגיע רק מרוסיה.
זהו בדיוק הבסיס עליו הסתמכו הפוליטיקאים בקרים, כאשר הציגו את נושא משאל העם בנוגע לגורלו של קרים – באם יישאר חלק מאוקראינה הלאומנית החדשה או שיובטחו לרוסים ולאומים האחרים בחצי האי, ביטחון ואפשרות לשרוד, תוך האיחוד מחדש הטבעי עם רוסיה.
בנסיבות אלה, הרוב המוחלט של חברי המועצה העליונה של קרים, אשר, וחשוב להדגיש זאת, נבחרו בהתאם לחוקי אוקראינה לפני אירועי מאידאן, קבעו משאל עם בנוגע לגורל האזור שלהם.
מתוך 1,839,393 תושבי קרים שהיו בעלי זכות בחירה באותו הרגע, 84.17% השתתפו במשאל, כאשר הרוב המכריע מהם – 96.57% – הצביע בעד האיחוד עם רוסיה. בהתבסס על תוצאות משאל העם, הרשויות החוקיות של קרים הכריזו על עצמאות וביקשו שנית להפוך לחלק מרוסיה (בפעם הראשונה הדבר קרה בשנת 1775, בסיומה של מלחמת רוסיה-טורקיה).
רוסיה הגיבה בכבוד רב לזכותו של העם בקרים להגדרה עצמית בצורת היפרדות מאוקראינה, הכירה בעצמאותו ונענתה לבקשתו לאיחוד. הסיבה לכך היא שהתושבים המקומיים לא יכלו להגן על עצמם בתנאים הקיצוניים אשר התפתחו לאחר ההפיכה החמושה באוקראינה, תוך תמיכה חיצונית וגל אלימות קשה שפקד את המדינה.
חששות אלה, כמו גם מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם בקרים, קיבלו תקפות בוטה לאור הלוחמה שיזם השלטון בקייב באביב של 2014, באזור דונבאס, בו האוכלוסייה המקומית גם יצאה נגד הפיכתה של אוקראינה למדינה לאומנית עם חזית “דמוקרטית”. בתגובה התושבים נפגעו מפעולת ענישה, שנקראה בגאווה “מבצע לוחמה בטרור” שבמסגרתה, על פי נתוני האו”ם, נספו יותר מ-9000 אנשים.
ביוזמת גורמי התעמולה בקייב, הנתמכים באופן פעיל על ידי ממשלות וכלי תקשורת מערביים, נוצר רושם בדעת הקהל העולמית כי, לכאורה, רוסיה כבשה את חצי האי קרים. אך זהו שקר, המתבסס על השאיפה שהציבור פשוט לא “יחפור” עמוק מספיק על מנת להגיע לאמת.
והאמת היא בכך שהכוחות המזוינים של רוסיה נמצאים בקרים לא רק מאז 1775, אלא הם היו שם גם במשך יותר מעשרים שנים לאחר הפרידה של אוקראינה מרוסיה, מפני שבחצי האי נמצא הבסיס העיקרי של הצי הרוסי בים השחור. הדבר הינו חוקי ולגיטימי לחלוטין, ובהתאם להסכם אשר נחתם בין אוקראינה לרוסיה בשנת 1997. בתחילת 2014 בקרים היו פרוסים עשרות מתקנים צבאיים ואלפי חיילים רוסים; זו עובדה שקל מאוד לבדוק באינטרנט.
לאחר ההפיכה עקובת הדמים בקייב בפברואר, נפח הנוכחות הצבאית הרוסית אכן הוגדל, אך לא עלה על ההגבלה של 25 אלף, אשר נקבעה בהסכם בשנת 1997. רוסיה ביקשה למנוע את התפשטות השלכות עקובות מדם של ההפיכה האלימה אל תוך קרים, ותגברה את אבטחת ה מתקנים הצבאיים של צי הים השחור, וכמו גם את הפעלתם הבטוחה של הרשויות המקומיות. בנוסף, רוסיה הבטיחה את הצבעתם החופשית של התושבים במשאל העם במרץ.
כתוצאה מכך, תפקידם של החיילים הרוסיים, שהתקשורת כינתה “האנשים המנומסים”, היה מכריע במניעת שפיכות דמים. הם אלה שמנעו אלימות כלפי תושבי קרים מצדם של גורמים אוקראינים רדיקליים וכוחות מזוינים של צבא אוקראינה, שהיו מוצבים באזור. אגב, רוב אנשי הצבא האוקראיניים בקרים עברו לשרת בצבא הרוסי.
המדד האמיתי להתייחסותה של אוכלוסיית קרים לאירועי אביב 2014, הינו העובדה כי השתלשלות האירועים בחצי האי הייתה שלווה כמעט לחלוטין, כאשר נוטרלו ניסיונות רבים מצדם של הלאומנים הקיצוניים מקייב לפוצץ את המצב ולעורר שפיכות דמים באמצעות פרובוקציות והסתה לשנאה אתנית.
ההתלהבות של תושבי קרים והעיר סבסטופול, אשר חזרו להיות בתוך ההרכב של המדינה הרוסית, מאשרת יותר מכל את נכונות הפעולות שננקטו על ידי רוסיה לרבות, מתן סביבה בטוחה לחופש הביטוי במשאל העם שנערך ב-16 במרץ 2014. רצונה של האוכלוסייה המקומית קיבל תמיכה ברורה יותר בבחירות האזוריות בספטמבר, 2014.
כל הרמיזות על כפייה כלשהי אשר הופעלה על תושבי קרים, הינן ביטוי של ניסיון פסול להשיג מטרות גיאופוליטיות לקויות. ללא תמיכתה של רוסיה, תושבי קרים היו סובלים מגורל דומה לגורלם של תושבים בדרום מזרח אוקראינה, או של התושבים באודסה, אשר נשרפו חיים על ידי הניאו-הנאצים ב-2 במאי 2014, או התושבים שהוצאו להורג בעיר מריאופול באותו החודש, או של קורבנות רבים אחרים לארגונים הלאומניים הקיצונים, אשר הפכו למשענת למארגני ההפיכה בקייב ולממשלת אוקראינה הנוכחית.
אלכסנדר שאין, שגריר רוסיה בישראל
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
