תמיר מורג בעקבות החלטת ועדת שרים לחקיקה שהחליטה לתמוך בהצעת חוק השוללת את התופעה
זהו מאמר על זונות, שבין היתר עוסק גם בנשים שמתפרנסות מגופן. לא, זו אינה טעות דפוס. הכינוי המעליב הזה מוטח באופן קבוע, בפטרונות בלתי נסבלת, בנשים שמוכרות את גופן, על ידי נשים שמוכרות שקרים וגברים שמוכרים את נשמתם לאלוהי הצביעות. לי, לפחות, ברור לגמרי מה יותר גרוע ופגום מבחינה מוסרית. לכן, הגיע הזמן לעשות סדר, להפוך את היוצרות, ולהבהיר אחת ולתמיד מיהן ומיהם הזונות האמיתיות בסיפור הזה.
“בישראל מתרחשים למעלה ממיליון ביקורים אצל זונות מדי חודש”, כך טוענים יוזמי הצעת החוק החשוכה להחלת אחריות פלילית על לקוחות תעשיית שירותי המין. אם מקבלים את הנתון הזה כפשוטו, משמעותו המעשית היא ש-99% מהגברים במדינה צרכו בעבר, או צורכים בהווה, שירותי מין בתשלום. אם כך, הרי שהצעת החוק הופכת את כל הגברים בישראל לעברייני מין, ומכאן שאינה סבירה בעליל.
לחלופין, יתכן שהנתון הזה, שאיש לא טרח להסביר כיצד הגיעו אליו אלה שמסרסרים בו בראש חוצות, פשוט מפוברק; ואם כך, הרי שסימן שאלה ענק מרחף גם מעל לשאר הנתונים שמפיצים יוזמי הצעת החוק, ובראשם הטענה ש-”90% מהעוסקות בזנות אינן עושות כן מרצונן החופשי”.
“תראה לי ילדה אחת שחולמת להיות זונה”, מטיפים תומכי החוק. ובכן, אראה לכם אחת כזו ביום שתראו לי ילדה אחת שחולמת להיות עוזרת בית, או אפילו סוכנת ביטוח. אולם בעוד שעוזרת בית מרוויחה בממוצע כ-5,000 שקלים ברוטו בחודש, זונה ממוצעת מרוויחה בסביבות 35,000 שקלים נטו. לא מאמינים? בואו נעשה ביחד את המתמטיקה.
הזונה הדימיונית שלנו, בניגוד לרבות מחברותיה שגילו את האינטרנט ועובדות מביתן הפרטי, עדיין עובדת בבית בושת, עם סרסור שגוזר לעצמו 50% מהכנסותיה. היא גובה 400 שקלים לשעה, מהם נשארים לה 200 שקלים. היא עובדת שמונה שעות ביום, ומקבלת שמונה לקוחות – 40 דקות לכל לקוח, פלוס הפסקות להתרעננות. מדי יום היא משלשלת לכיסה 1,600 שקלים. היא עובדת חמישה ימים בשבוע, או 22 ימים בחודש. בסוף החודש נשארים לה ביד 35,200 שקלים, עליהם היא לא משלמת אפילו אגורה שחוקה של מס, בגלל האיוולת של המדינה שמסרבת למסד את הזנות. זוהי משכורת שוות ערך לכ-70,000 ש”ח ברוטו.
יש רק פרט אחד לא מדויק בפסקה הקודמת: הזונה שלנו אינה דמיונית, וחשוב מכך – היא אינה חריגה בנוף הזנות. כאמור, רבות מחברותיה כבר עובדות מביתן ללא סרסור, ומרוויחות כפול ממנה; אחרות עובדות ברחוב ומרוויחות פחות ממנה; ואחרות מנוצלות בגסות, ובמנצליהן יש להילחם עד חורמה. אולם בניגוד לטענות החזורות והנשנות, הן אינן מהוות את רוב הזונות, ואפילו אם זה היה המצב, הרי שהפתרון למצוקתן אינו טמון בנסיונות חסרי תוכלת למחיקתה של תעשיה שלמה, באופן שיגרום לפגיעה אנושה בפרנסתן של אלפי נשים שאינן מנוצלות.
הנשים הללו, גם אם הדבר חורה מאוד לקואליצה ההזויה והבזויה של פמניסטיות פנאטיות ודתיים קיצוניים, הן אדונות לגופן. הן אינן – על אף הנסיונות להציגן ככאלה – רפות שכל באופן השולל מהן את יכולת הבחירה החופשית, והן מסוגלות להחליט בעצמן מה טוב להן; רובן המכריע אינן משועבדות לטראומות של התעללות – כפי שהראה אורי רדלר במאמר מבריק, רק רבע אחוז מהנשים שסבלו מהתעללות פנו לעיסוק בזנות, והן מהוות מיעוט קטן מקרב העוסקות במקצוע.
הן הרבה יותר אינטליגנטיות מכפי שמעריכים אותן אלו שבקשים לחנוק את פרנסתן בחיבוק דב, והן יחכו בפינה לאותן זונות פוליטיות שלאור היום שופכים את חמתן המוסרנית על תעשיית המין, ובחשכת הליל חומקים לבתי הבושת של תל אביב. כן, כן, מרבית חברי הכנסת הגברים התומכים בהצעת החוק הם לקוחות של תעשיית הזנות, ויש כמה נערות עובדות שרק מחכות להזדמנות לחשוף את צביעותם ברבים.
לא מאמינים שזה יקרה לכם, ידידיי חברי הכנסת? אז אולי תשאלו את אליוט ספיצר, פעם מושל מדינת ניו יורק ומועמד פוטנציאלי לנשיאות ארה”ב, שבנה את הקריירה שלו על מלחמה בזנות, ונאלץ להתפטר בבושת פנים לאחר שנחשף כי היה בעצמו לקוח קבוע של התעשייה. הנערה החביבה על ספיצר, אשלי דופרה, הרווחיה, אגב, (כמו יתר חברותיה) עשרות אלפי דולרים מדי חודש, בטרם סגרו רשויות החוק את הסוכנות “המנצלת” שבה הועסקה.
אתם באמת רוצים לגמור כמו ספיצר, חברי כנסת יקרים? ראו זאת כאזהרה ידידותית – אני בטוח שאתם מכירים דרכים מהנות יותר לגמור.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
