מועד קבלת ההחלטה בדבר הפכיתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה קרב ובא, ואיתו, כצפוי – שלל התנגדויות, קריאות לחרמות וזעקות יגון ותחינות רבות שעולות לפתחו של ראש הממשלה בצורך לסרב למהלך המתכונן, באמתלה שאין צורך בהקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, משיקולי תקציב. לא פוליטיקה, חלילה, המתנגדים טוענים.
התנגדותם של פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות מסוימות, כגון נשיא מכון וייצמן, פרופסור דנאיל זייפמן, כאמור, מתייחסת – לדבריהם – רק לפן הכלכלי.
ובכן, אם זו אכן הבעיה, אזי שתנוח דעתם של אותם פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות קיימות. לפני כחודשיים הבטיח שר האוצר, יובל שטייניץ, להנהלת המוסד באריאל, כי בקיץ הקרוב יוכרז המרכז כאוניברסיטה חדשה בישראל. בנוסף, הבטיח שר האוצר – כמו קודמו בתפקיד בעבר – אהוד אולמרט, כי תקצוב האוניברסיטה באריאל לא יבוא על חשבון האוניברסיטאות הקיימות כיום, אלא יימצא לו מקור תקציבי אחר. היש יותר ברור מכך?
יתרה מזאת, הקמת אוניברסיטה נוספת בישראל, תשרת גם ובעיקר כמות נכבדת למדי של אזרחים צעירים – אשר שירתו/ משרתים בצה”ל ומשלמים מיסים כדת וכדין – וככאלו הנאלצים להוציא סכומי כסף גבוהים בהרבה, במכללות, מחבריהם הלומדים באוניברסיטאות, דבר אשר לא שוויוני בעליל ופוגע במה שחלק ניכר מאותם פרופסורים ואנשי רוח תומכים ומכנים “צדק חברתי”.
אוניברסיטה נוספת תכניס תחרות אקדמית בריאה מול אוניברסיטאות נוספות בארץ וסטודנטים שלא יתקבלו למוסד מסוים, לא יצטרכו לשבור תכניות חיסכון או לרושש את הוריהם בכדי ללמוד במכללה יקרה. גם המכללות עצמן ייאלצו להפחית את שכר הלימוד והתחרות תגענה גם עליהן.
אך האם הסיבה של אותם מתנגדים היא אכן סיבה כלכלית גרידא, כפי שאלו טוענים?
אם הסיבה היחידה להתנגדות, הייתה כלכלית בלבד, מדוע חתמו אך לא מזמן 150 אנשי אקדמיה, על עצומה הקוראת “לא לקחת חלק בפעילות אקדמית המתבצעת באריאל ובמקומות נוספים מעבר לקו הירוק”? הרי בעצומה לא הוזכרה שום מילה אודות תהליך הפיכתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה – תהליך שהחל כבר בשנת 2005.
“אריאל היא התנחלות בלתי חוקית וההתיישבות בה מנוגדת לחוק הבינלאומי ולאמנת ז’נבה, שמדינת ישראל חתומה עליה”, נכתב בעצומה, “היא הוקמה על שטח כבוש, כשבמרחק קילומטרים ספורים מתגוררים פלסטינים בכפרים ובמחנות פליטים, כאשר לא רק שהם אינם זוכים לנגישות להשכלה גבוהה, חלקם אף אינם זוכים למים זורמים. אלו שתי מציאויות שונות שיוצרות מדיניות אפרטהייד”.
מבלי להתייחס לטעות המביכה שבהגדרת אריאל, ובכלל יו”ש, כשטח כבוש (דווקא סעיף 49 באמנת ז’נבה, קובעת בפירוש, שכיבוש חל רק אם המדינה הכובשת – במקרה של ישראל, משחררת – מעבירה את אזרחיה בכפייה לשטח הכבוש, מה שכמובן לא קרה מעולם), אין בעצומה, כמובן, שום מילה על הדו-קיום הנפלא השורר במרכז ועל ההרמוניה שמסתובבת לה במסדרונות הקמפוס, בין יהודים (בינהם רבים מן העדה האתיופית), ערבים, דתיים וחילוניים.
שנית, נדמה כי יוזמי העצומה וחותמיה, שכחו כנראה את הצהרות כל ראשי המדינה בעשורים האחרונים, על כך שאריאל היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, וככזאת, היא תישאר, באופן חד משמעי, בריבוונת ישראלית (לצד גושי התתיישבויות), בכל הסדר שבוא יבוא.
ומדוע, בעצומה שונה, עליה חתמו כאלף אנשי אקדמיה, חתני וחתנות פרסי ישראל, כנגד הפיכת המרכז לאוניברסיטה, לא הוזכר העניין הכלכלי המדאיג כל כך? באותה עצומה נכתב: “האקדמיה הישראלית שגשגה עד היום בזכות היותה חלק מחברה חופשית במדינה דמוקרטית. עירוב האקדמיה הישראלית באידיאולוגיה של כיבוש מערער את הקשר הזה ומאיים לפגוע ביכולת התפקוד של האקדמיה הישראלית”.
פרופסור ניר גוב, ממכון ויצמן למדע – אותו מכון שלא מתנגד מסיבה פוליטית, כמובן – הוא זה שהפיץ את העצומה עליה חתמו כ-150 אנשי אקדמיה, לפני כשנתיים, וזאת כניצול המומנטום בעקבות חרם האמנים על היכל התרבות באריאל (ואולי גם חרם זה לא היה פוליטי?).
בראיון ל-mynet, גוב טען כי אינו יכול להתעלם גם מהנסיבות הפוליטיות: “המכללה באריאל הוקמה בשטחים כבושים”, טען. “מדיניות זו שוללת את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, ומובילה בהכרח לדיכוי אלים של האוכלוסייה הפלסטינית”.
אמת, יוזמתו של פרופסור ניר גוב ממכון וייצמן, אין בה בכדי לשקף את המוסד עצמו, בכך אין ספק. אלא שהן יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, אלישע האס, והן שר המדע והטכנולוגיה, דניאל הרשקוביץ’, קראו בזה אחר זה, לנשיא מכון ויצמן, פרופסור דניאל זייפמן, לקרוא את יוזמי החרם לסדר. שניהם, כמובן, נענו בשתיקה רועמת. ושתיקה, כידוע, כמוה כהודאה.
לאחר כ-5 שנים של עשייה אקדמית רבת מימדים ולאחר שנקבע על ידי ועדת הבדיקה של המל”ג, באופן חד משמעי, כי המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון עמד בכל היעדים שהוצבו לו, ואף למעלה מכך, הגיעה העת לעשות צדק ולהפוך את המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה לכל דבר ועניין. למעשה, כל מי שלמד או לומד במוסד, יכול להעיד שהמרכז כבר שנים מתפקד כאוניברסיטה דה-פקטו. כעת, נותר רק להפוך את העניין לפורמלי. בואו נקווה שהפוליטיקה תישאר בצד – והפעם באמת.
אודות הכותב:
הכותב הוא סטודנט לתואר ראשון במדע-המדינה ותקשורת, במרכז האוניברסיטאי באריאל, מפעיל וכותב הבלוג “למה לא פוליטיקה עכשיו”, כותב ועורך באתר הספורט “השישית באירופה”, כותב באתר “ליכודניק”, פעיל ב”צעירי הליכוד” ו”בתא לביא-אריאל“.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
