בתחילה נראה היה שהבית היהודי צובר תאוצה. שרידי האיחוד הלאומי כבר ירדו אל מתחת לרף אחוז החסימה ובמאמרים מושחזים ונוטפי בוז, כינו אנשי הבית המפד”לי את אלדד ומרזל בכינוי חדש – מפלגות מחס”ל – כלומר מגרדי אחוז החסימה מלמטה. הם יבזבזו לנו קולות לריק הוסבר שם בפטרנליזם אופייני.
אחר כך התהפכה המגמה. שרידי האיחוד הלאומי הישן נקטו בטקטיקה דומה לזו של הבית היהודי. גם הם איתרו שחקן רכש טרי, העמידוהו בראשם ופנו אל הבוחרים האמוניים מתוך אחדות מרשימה שתחזיק – כרגיל – עד לאחר הבחירות.
מנגד – החלו יסודות הבית היהודי לקרוס מוקדם מן הצפוי. עכשיו הראו הסקרים תוצאה הפוכה – המחסל”ים הם דווקא הפרופ’ הרשקוביץ, זבולון אורלב ואורי אורבך. האם הם מתכוונים לפנות את מקומם בכדי למנוע בזבוז קולות? איש אינו מצפה אפילו להירהור קל בכוון הזה. הם הרי אדוני המגזר. כפי שתמיד יתיישרו עם האליטה השלטת – “ארץ ישראל כבר לא בראש דאגתנו” – כך הם מצפים מהילידים במגזר להתיישר לפיהם. הם דתיים מחמדים כלפי מעלה ולכן המילה האחרונה היא שלהם. אך הם יודעים היטב כיצד לנשוך כלפי מטה – אותם אסור לחס”ל, להם מותר לחס”ל אחרים.
*
אבל כל זה סתם אנקדוטא מעניינת ולא כל כך חשובה. מה לי מי ינצח במאבק על הביצה הכתומה. הדבר החשוב באמת הוא שנוצרה עכשיו אפשרות מעניינת. שתי המפלגות הללו, המנסות “לעשות קופה” מאובדן הדרך ומאובדן המנהיגות בציונות הדתית, אינן מציעות שום דבר חדש מלבד העומדים בראשן. זה ייגמר בלא כלום, בדיוק כמו שזה נגמר כשהמפד”ל ניסתה את הטריק הזה והעמידה בראשה את אפי איתם בלי להציע שום חידוש מהותי. אלא שעכשיו יש סיכוי להתקדמות אמיתית בציונות הדתית. יש סיכוי לא רע לכך ששתי המפלגות הללו לא תעבורנה את אחוז החסימה. אם אכן כך יהיה – יהיה זה הדבר הטוב ביותר שקרא לציונות הדתית בשנים האחרונות.
*
כשנודע לי שנבחרתי למקום ה 20 ברשימת הליכוד לכנסת, הייתי קצת מאוכזב. כל הסימנים בשרו על הישג צפוי גבוה יותר. הסתבר שהשילוב של הערמת קשיים טכניים גבוהים במיוחד באזורי הבחירה החזקים שלי, יחד עם תעמולת הפחדה בלתי פוסקת שחילחלה אל כל חברי התנועה (פייגלין יוריד לנו ששה מנדטים…) פעלו את פעולתם, כך שלא ממש הייתי במצב רוח מרומם בתחילת הערב ההוא בגני התערוכה וברגעים הראשונים לא ממש הבנתי את התהליך שהתחולל בגני התערוכה באותו ליל שימורים.
אך מהר מאוד התברר שעצם העובדה שגברנו על הניסיונות לחסום אותי ונכנסתי למקום ריאלי ברשימה הארצית של הליכוד,יצרה במרחב הציבור האמוני מהפיכה תודעתית של ממש. כששמעתי נערי גבעות שלא העלו על דעתם כלל להשתתף בבחירות, מדברים על כך שכמובן הם יצביעו ליכוד – כששמעתי אותם מדברים כך – הבנתי את עומק ההישג.
“באותו ערב הרגשתי שהמדינה הזו היא גם שלי”, ספרה לי מאוחר יותר תושבת קדומים. ברור היה שהחומה התודעתית המפרידה בין הציבור הנלחם ראשון עבור המדינה הזו, לבין המרחב הפוליטי והסוציולוגי שבו הוא יכול גם לכוון את דרכה, החומה הזו נפרצה באותו ערב והציבור האמוני זרם בהמוניו אל הליכוד. במקום לרדת בסקרים כפי שהבטיחו מתנגדי בקמפיין מושקע היטב, החל הליכוד לטפס והגיע לכ 40 מנדטים.
המשמעות הפוליטית של אותו שינוי תודעתי היתה עצומה. הרי גם ללא אותו שינוי התברר באותו ערב כי מספיקה הצטרפות קטנה יחסית של כוחות אידיאולוגיים לליכוד ( כ 10% מתוך חברי התנועה), בכדי להביא לכך שמי שבגד בארץ ישראל יאבד את מעמדו. בכל חמשת המקומות הראשונים זכו ה”מורדים”. “הייתי זוכה במקום השלישי אבל הפייגלינים לא בחרו בי” – קונן יובל שטייניץ. גם ההשפעה על שאר הרשימה היתה משמעותית מאוד. עכשיו, כשכול הציבור האמוני מרגיש שהליכוד הוא ביתו – ברור היה שהם יצביעו לליכוד, יצטרפו לתנועה ואף ח”כ לא יעלה על דעתו לבגוד שוב בערכי המחנה הלאומי. אפשר לומר שבאותו ערב נקברה קונספציית אוסלו, ישראל החלה לעלות על פסים של הבראה והכל בזכות היציאה התודעתית מן הסקטור וחבירת הציבור האמוני אל העם – אל הליכוד.
אחר כך נתניהו עשה את התרגיל הידוע, הוריד אותי למקום ה 36 והצליח לחזור ולבנות את החומה הזו שבין הציבור האמוני למפלגת השלטון של המחנה הלאומי. “אל תתנו לנתניהו להחזיר אתכם אל הסקטור” – התחננתי במכתב לכל הפעילים – “הישארו בליכוד”, אבל זה לא עזר – תודעת השייכות שנבנתה בליל הבחירות התנדפה כלא היתה, הליכוד צנח בסקרים לרמות דומות לזו של קדימה, והציבור שהוא הסיכוי והתקווה היחידה של מדינת ישראל, חזר לתפקד כשטעיטל סקטוריאלי. לשפמים והכיפות הקטנות יש את הרבי מהאוניברסיטא, לזקנים ולכיפות הגדולות יש את הרבי מההתנחלות. הציבור עם האחריות הלאומית הכוללת הגדולה ביותר, חזר והתכנס בצל מנהיגות חרדית קטנונית למהדרין מן המהדרין.
נתניהו כבר הכריז שילך לממשלת אחדות. מה לי שפמים בכנסת, מה לי זקנים בכנסת – עכשיו, איש כבר לא יספור לא את אלו ולא את אלו.
“איך אתה מצפה שאצביע עבור ביבי” שואלים אותי הכתומים ואינם מבינים כי הצבעה לליכוד אינה הצבעה עבור ביבי, הצבעה לליכוד היא הצטרפות תודעתית למרחב שבו נקבע גורלה של מדינת ישראל. הצבעה לליכוד ובהמשך גם התפקדות למפלגה, היא רכישת כרטיס להשתתפות במשחק, לא רק לצפייה בו. “אתה אשם!” אני מסביר לשואל – “אתה לא בכלל לא שם אז מה אתה רוצה מביבי…?”.
בעצם… בשביל מה צריך אותי בכלל? מה זה משנה אם אני במקום ה 20? או במקום ה 36? או בכלל לא בשום מקום? הרי כל התהליך שהתחולל בליל הפריימריס, יכול לכאורה להתרחש בלעדי – הרי מה ששינה את המציאות למשך יומיים וחצי, היה שינוי התודעה הציבורית לא שינוי המיקום שלי. אלא שהפוליטיקה היא שיוצרת את התודעה. מעטים מסוגלים לשנות את תודעתם ללא הנהגה.
לאחר שנדחפתי למקום ה 36 פנה אלי באמצעות התקשורת – פרופ’ אריה אלדד – והציע לי להנהיג את מפלגתו. היתה זו הצעה פוליטית נדיבה ביותר. קצ’לה עוד לא היה, הבית היהודי התפורר, הסיכוי לאסוף אל “מפלגת התחיה האמונית” החדשה הזו, את רוב הציבור הכתום וכן רבים מדוברי הרוסית והגרעין הימני הקשה בציבור הרחב – הסיכוי הזה נראה טוב ויכול היה להניב להערכתי כשמונה מנדטים. אך אם מקבל את ההצעה הנדיבה הזו הייתי בוגד בכל הציבור אליו פניתי מאז שהקמתי את ‘זו ארצנו’. משום שקבל ההצעה הזו פירושה מיצוי היכולת הסקטוריאלית ונעילת השער בפני הפניה את כלל הציבור הישראלי. אביגדור ליברמן לעולם לא יהיה ראש ממשלה משום שזה בדיוק מה שהוא עושה – הוא ממצא את היכולת הסקטוריאלית של הציבור דובר הרוסית – ועוד קצת. אפי איתם ניסה לעשות את אותו הדבר וראינו לאן הגיע. דחיתי את הצעתו של אלדד, ייתכן שאשאר עדיין מחוץ לכנסת אך המסלול המוליך את הציבור האמוני אל הנהגת המדינה יישאר פתוח.
אם גם הזקנים וגם השפמים יחס”לו זה את זה, תהיה בכך ברכה גדולה מאוד. לציבור עומד בקו הראשון של הגנת המולדת, לא תישאר כל ברירה פוליטית אחרת. על אפו ועל חמתו הוא ישתחרר מן המנהיגות הסקטוריאלית שלו, יכנס לליכוד ויציל את המדינה.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
