אחת הדמויות הציוניות הבולטות בדור האחרון
לפני כחודשיים ימים הסתלק מאתנו אחד מעמודי התווך של הציבוריות הישראלית ומי שהיה מאושיות המשכן זה. זכתה הכנסת שיקירנו דב שילנסקי, בֶּקי, הנהיג אותה מהכיסא הזה, שזכיתי לשבת עליו, והוא ישב עליו במשך ארבע שנים, ושימש כפניו היפות, האצילות והמכובדות של הבית הזה.
זכה גם הציבור כולו, שאישיות נדירה זו, אוד מוצל מן התופת ומציפורני מכונת ההשמדה הנאצית, התייצב ללא חת בצמתי ההנהגה, עוד בימי המחתרות, במאבקה של המדינה שבדרך.
מראשית הקמתה ועד לשנים האחרונות, היה סמל ומופת של יהודי גאה וציוני זקוף קומה. דב היה צלמו ודמותו של המפעל הציוני כולו; דוגמה חיה ל”אילן ששורשיו מרובים, שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו”. דב, בקי, גילם בדמותו את תולדות העם היהודי במרוצת המאה החולפת. על בשרו צרובים גולה ושואה, עלייה ותקומה, מערכות ישראל ושכול.
מהמחתרת בגטו הוא הצטרף לשורות האצ”ל במאבק לסילוק הכובש הבריטי, ומשם לארץ-ישראל, כשהוא עומד על סיפונה של “אלטלנה” עם מורנו מנחם בגין, וזועק יחד אתו: “רק לא מלחמת אחים”.
דב היה איש אמת, שתוכו כברו. ציוני אדוק מן הזן ההולך ונכחד. תמיד ידעתי שעבורו, המלים “עמנו, ארצנו, מולדתנו”, שחזר ושינן, לא היו ססמה ריקה, אלא נאמרו בשכנוע פנימי עמוק, ומתוך הכרה של מי שיודע שמדינת ישראל איננה דבר מובן מאליו.
הוא היה אידיאולוג אמיתי וחסר פשרות, שנותר עיקש בהתנגדותו החריפה לשילומים מגרמניה ולהסכמי קמפ-דייוויד, ואשר לא ויתר כמלוא הנימה על אמונתו ש”ציון כולה שלנו” – לא בשם תהליך מדיני כלשהו, ולא בלחץ מדינות העולם.
לפני שנים מספר, כאשר הוזמנתי כיושב-ראש הכנסת לנאום בפני הפרלמנטים בליטא ובלטביה, המליץ לי דב שלא אסע, כדי שלא יתפרש הביקור כמחילה על חלקם של עמים אלה בהשמדת היהודים בתקופת השואה. על אף עצתו נסעתי בחשש, וכאשר דמותו מרחפת לנגד עיני אמרתי לחברי הפרלמנטים שם: לא נוכל לפתוח אתכם דף חדש, מבלי שתודו קודם כול באשמתכם. לא תוכלו להביט אתנו אל העתיד מבלי שתכירו תחילה בחטאי העבר. המלים אומנם יצאו מגרוני, אך הזעקה היתה של דב שילנסקי.
היתה בו, בדב, אותה מורכבות, שהיום, לא הכול יודעים להכיל: כבית”רי – היה תקיף בדעותיו, אך לצד ה”תיגר” היה בו גם, באותה מידה, ה”הדר”. כך הוא ניהל את הדמוקרטיה הישראלית בתקופה לא פשוטה, והטביע חותם על תרבות הוויכוח בה. שילנסקי ייזכר כפרלמנטר מהמעלה הראשונה, שאהב את עמו וארצו.
לא פחות מכך, ואת זה כנראה פחות יודעים עליו, היה דב איש חסד אמיתי, שפעל בשקט, בצנעה, למען עניים ונזקקים. הוא קיים באופן הפשוט והישיר ביותר את הפסוק: “ועניים מרודים תביא בית”.
לפני למעלה מ-15 שנים, כך סיפר הרב של אודסה, הרב וולף, הגיע שילנסקי לביקור בעיר. כשנפגש עם הרב המקומי, אמר לו דב: שמעתי שיש בעיר הזו הרבה ילדים יהודים יתומים, שאין להם מסגרת. הוא הוציא מכיסו 500 דולרים ואמר: כשתחליטו לבנות בית-יתומים – ואני מקווה שזה יקרה בהקדם – הנה לכם התרומה הראשונה. וכך היה: בעידודו ובהשראתו של שילנסקי, הלך ונבנה בית-יתומים כזה, ובעיצומם של ימים אלו, הולך ונבנה אפילו קומפלקס נוסף וגדול, שיספק לילדים אלו הכול תחת אותה קורת-גג.
המעמד שייסד להקראת שמות הנספים בשואה: “לכל איש יש שם”, הוא מצבתו החיה של דב בבית זה. תמיד במעמד הזה היה מספר על ילד קטן, מוישל’ה, קרא לו, שהסתובב בגטו שלו, גטו “שבלי”, מבלי שאיש ידע מיהם הוריו ומה שם משפחתו. דב וחבריו, המבוגרים יותר, כך סופר, דאגו לכל מחסורו, אבל מוישל’ה הקטן לא שרד את התופת. סיפורו של הילד הגלמוד היה בעיני בקי סמל למאורעות התקופה. איש מאתנו לא יודע אם מוישל’ה היה או רק משל היה. האם זו היתה רק דוגמה של הילד שמייצג את כל אותם 1.5 מיליון ילדים שנספו בשואה.
לכל אורך הדרך, בכל תפקידיו, בכל תהפוכותיו, בכל הצמתים והתחנות בחייו, תמיד נשא בתוכו את לפיד הזיכרון, והנחיל לנו את הצו המקודש: לזכור ולא לשכוח. זה היה המסר של דב בחייו, וזהו המסר של דב לאחר לכתו.
נזכור את דב כאחת הדמויות הציוניות הבולטות בדור האחרון. איש החדור כל-כולו בתודעת שליחות ומסירות למען העם הזה, למען הארץ הזאת, למען תקומת המדינה.
לכם, בני המשפחה היקרים, אנחנו שולחים כולנו חיבוק חם ואוהב. דב – ורעייתו, עליה השלום – יהי זכרו ברוך.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
