בסוף השבוע האחרון, 18-22/11/09, נפל בחלקי להשתתף בכנס מנהיגות צעירה, אותו ארגן מטה יוזמת ז’נבה, באנטליה שבתורכיה. לכנס הגיעו נציגים צעירים, ישראלים פעילים פוליטית, מכל גווני הקשת, וערבים, מרביתם פעילי פת”ח, עוזרים פוליטיים ואנשי תקשורת. על אודות הכנס שמעתי מחבר קרוב שהמליץ לי להשתתף בתכנית ובכך לעורר רעיונות והשקפות חדשים שלעיתים חסרות במפגשים מסוג זה. למרות שאני מאמין כי מעמסה כבדה כל כך על כתפנו לא תיפתר במפגש אחד בתורכיה, החלטתי לפנות גם אני, למארגני הכנס של יוזמת ז’נבה, בתקווה לייצג גם דעה אחרת, דעה ציונית, ייתכן כי נוקשה מעט יותר מן האחרים, אך פתוחה לעצות ודיונים, לשאלות נוקבות ולשיחה עמוקה על העבר, העתיד, אך בעיקר על ההווה. על אף החשש השאלות והספקות שעלו בי טרם היציאה למפגש, החלטתי שהגיע הזמן לשמוע גם את הצד השני.
לשדה התעופה בן גוריון הגיעו אט אט המשתתפים הצעירים בכנס. פעילי תנועת “מרץ” לצד פעילי “הליכוד”, חברי תנועת “העבודה” לצד “ישראל ביתנו”, אנשי תקשורת חופשית ומארגני הכנס. הטיסה לתורכיה לא ארכה זמן רב, וכבר בשמונה בערב, הגענו למלון, בו בעוד מספר שעות, יעזו לגעת, מנהיגים צעירים משני הצדדים, הישראלי והערבי, בנושאים הנפיצים והרגישים ביותר בסכסוך.
למפגש הראשון שהתקיים ביום שישי בבוקר, הגיעו כלל הנציגים. הם התבקשו לשבור את הקרח ע”י היכרות בסיסית. נציג ישראלי ונציג ערבי הציגו את עצמם, ולאחר מכן, כל צד הציג את רעהו.
דברי הפתיחה ניתנו ע”י מארגן הכנס מן הצד הערבי. הוא דיבר על שלום, על פעילות צעירים למען שלום, וכמו מנטרה מכוונת שנכנסת לתת המודע, חזר והשתמש במילים על כיבוש, על התנחלויות, שוב על כיבוש, שוב על התנחלויות, על ירושלים ושוב על כיבוש, על פלסטין, ושוב כיבוש, על מחסומים ושוב על כיבוש, על הגדה המערבית וכן… שוב על כיבוש. התנועעתי לרגע על הכיסא באי נוחות, ובסיום דבריו חשבתי לעצמי ותהיתי על מה הוא דיבר בכלל. אה, כן, על כיבוש והתנחלויות. הכל בגלל הכיבוש המשחית.
הנציגים הישראלים, הדוברים והמשתתפים, הרבו אף הם לדבר על השלום. הנה, אמרתי לעצמי, עכשיו זה יגיע, תשובת העם היהודי לעולם הערבי. הדוברים הישראלים ידברו ודאי כעת, על ירושלים, על זכותנו על הארץ, על כך שמשך שנים, גם בתקופת החתימה על ההסכמים, בוצעו פעולות טרור מזוויעות, על כך שערפאת מעל בכל ההסכמים ושלח מחבלים מתאבדים בזמן שהסתובב לו במסדרונות הבית הלבן ובאיחוד האירופי, על סבלם הרב של תושבי עוטף עזה גם לאחר הנסיגה המבישה מגוש קטיף, על ספרי הלימוד הפלסטינים הקוראים להשמדת ישראל, על תכניות הטלוויזיה בהם מופיעים ילדים בני שלוש הקוראים להרג יהודים ומצהירים על נכונותם להיות שאהידים.
הבעיה היא הכיבוש… הרחבת ההתנחלויות… ירושלים…
ואני מחכה, ממתין בציפיה לדיבור על הטרור, למשהו ציוני אחד, למשהו ישראלי אחד, למשהו חיובי אחד.
אבל זה לא הגיע. זה לא הגיע כשדיברו על התקשורת הישראלית, זה לא הגיע כשדיברו על המצב הפוליטי בארץ, זה גם לא הגיע כשדיברו על הקשר שבין תקשורת לפוליטיקה. זה לא הגיע בכלל.
מגיל צעיר מאוד, הוטמעה בתוכי מסורת, גאווה לאומית, אהבת הארץ ופעילות ציבורית למען המדינה.
כך, משך שנות ההתברגות שלי, עד היום הזה, ניסיתי למצוא דרכים בכדי לתרום, לעשות ולהשפיע, לשמוע ללמוד וללמד, את מה שנפל בזכותי לקבל מבית הורי, מתנועת הנוער, מבית הספר ומהחינוך הכללי. היום, בגיל שלושים, אני מוצא את עצמי עדיין, מחפש דרכים להשפיע ואולי בייחוד ללמוד על התפתחויות בחברה הישראלית, על הסכסוך ועל האמצעים העומדים לרשותנו בכדי לפתור אותו.
לכנס בתורכיה, הגיעו המשתתפים הערבים מצויידים בכל התחמושת הפוליטית, ההסברתית והדיפלומטית שרק עמדה לרשותם. מוכנים מראש, הם ידעו בצורה מחושבת מאוד, כיצד להכניס בכל משפט את נושא ה”כיבוש”, בכל שיחת חולין במסדרונות, את ה “סבל הרב” אותו הם עוברים, ובכל ארוחת ערב את “המחסומים הקשים” איתם הם נאלצים להתמודד מידי יום. חדורי אמונה וביטחון עצמי גבוה מאוד מן הצפוי, הם סיפרו ודרשו, הוכיחו והשפיעו, רגזו והעידו, על דרישותיהם מן ה”כובש האכזר”.
היו רגעים שאפילו אני כמעט ונפלתי ברשת השקרים, העדויות המזויפות והרחמים כלפי הדוברים מן הצד השני. את עבודתו, עשה הצד השני בצורה מעולה, לא מעט בעזרתנו…
לו השכלנו לעשות, לבסס כל מילה שיוצאת מפינו על זכותנו הראשונית, הטבעית וההיסטוריות על ארץ ישראל, לחקור וללמוד את שורש הסכסוך על בוריו, להיות חדורי מוטיבציה בדיוק כמו הצד השני, לעמוד בגאון ולתקוף בחזרה כשמספרים דברי הבל על חיילי צה”ל, לדעת לענות בזמן הנכון ובמקום הנכון, ימין ושמאל כאחד…
לו רק ידענו להזכיר שלא רק צד אחד הוא המסכן, שמחסומים בכבישים לא היו קיימים אילו לא היה שימוש באמבולנסים כאמצעי להברחת נשק ומחבלים, אילו ידענו לענות שתקיפה בעזה היא כתוצאה משמונה שנים של ירי רקטות לעבר ישובי הנגב, אילו ידענו להגיד שאנחנו רוצים שלום, אבל בטח שלא בכל מחיר, אילו ידענו להגיד שירושלים היא בירת ישראל הנצחית והיא מחוץ לכל משא ומתן בעבר, בהווה ובעתיד, אילו ידענו להיות גאים בדגל שלנו, ביהדות שלנו, במסורת שלנו ובמדינה שלנו – בטוחני כי היוזמה, הכנס הזה, כמו גם מצבנו התדמיתי בעולם היה שונה. שונה מאוד.
שלושה ימים של כנס במלון באנטליה, לא יפתרו סכסוך של מאות שנים. עם זאת, אין ספק כי הכנס עורר, ולו במעט, את החשיבות של הניסיונות לפתרון הסכסוך אך קודם לכן, ההכרה בצורך שלנו לדעת להסביר את עצמנו, לשווק את עצמנו כעם וכמדינה.
יש צורך במפגשים מן הסוג הזה, בהבנה שאת הסכסוך רב השנים יהיה מאוד, אבל מאוד קשה לפתור. קיימת חשיבות עליונה בהקשבה לשני הצדדים, בהבנת העמדות, ובניסיון למצוא דרך בכדי לגשר על הפערים שנראים לעיתים רחוקים כל כך מכלל השגה.
מן הכנס הזה יצאתי מחוזק. מחוזק רוחנית ופיזית בקשר העצום שלי לארץ הזאת, לאדמה הזאת לשפה הזאת. יצאתי מחוזק בדעה שעלינו להמשיך להניף את דגל הציונות והחירות, הדמוקרטיה והיהדות, לחנך לאהבת הארץ ולצדק סוציאלי. בכנס הקשבתי, וברגעים מסויימים גם כעסתי וכאבתי, אבל הכנס היה חשוב מאין כמוהו, והישיבה בשולחן דיונים, כששני הצדדים, הערבי והישראלי דנים כמנהיגי המחר בניסיון למצוא פתרון הוגן ומתון, היה פרודוקטיבי.
לא כל הישראלים שונאי ערבים, ולא כל הערבים מחבלים.
מי ייתן, ונדע למצוא את עמק השווה, את הדרך להגיע להבנה, הקשבה וקבלה, בדיוק כמו הנסיון שנעשה בתורכיה בסוף השבוע האחרון.
זוהי ההזדמנות גם להודות למארגני הכנס הזה, לגילי הרפז, ליובל בנזימן שעמלו קשות כדי לנהל אותו על הצד הטוב ביותר.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
