וכאשר יענונו – כן נרבה וכן נפרוץ! זה גורלנו בחלק זה של העולם.

עיקרי נאומו של בוגי בהלוויית משפחת פוגל

בשעה הקשה והנוראה הזאת, כשאנו קוברים את יקירינו, בני משפחת פוגל, רות ואודי, יואב, אלעד והדס בת הארבעה חודשים, אנו חוזרים כאומה אל הטראומות הקשות שעברנו בעבר הקרוב והרחוק. קשה להכיל רצח ברברי כזה של משפחה טובה, אחת מאבני המקום, שישנה שנת ישרים ונטבחה באחת. קשה לעצור את הדם העולה לראש, כשאנחנו חושבים על הילדים הרכים שהרוצחים הביטו בהם ישנים ונעצו בהם סכין. מה הם חשבו כשראו את יואב, אלעד או הדס?
וכשאנחנו חושבים על הרוצחים הללו, אנחנו יודעים שהם פעלו על רקע של חינוך קבוע לאלימות והתרת דמם של יהודים באשר הם יהודים. החינוך הרצחני הזה לא נולד אתמול, גם לא מאז מלחמת ששת הימים – הוא כאן אתנו משחר הציונות ולפניה. החינוך של שכנינו גורס שליהודים אין זכות על ארצם, אין להם מקום כאן במקום שהיה מולדתם וממלכתם אלפי שנים לפני שהאסלאם הגיח לעולם.
ההסתה הקבועה של שכנינו מחנכת את ילדי בתי הספר שלהם שבין הירדן לים אין זכות לקיומה של מדינה יהודית, ששמה ישראל, ושהיהודים הם גזלנים וקולוניאליסטים. הילדים שם גדלים על השקר שאין זיקה בין היהודים לארץ ישראל ולכן המאבק המזוין הוא מוצדק באשר הוא מלחמת קודש. הרוצחים הללו, אם ייתפסו חיים וייכנסו לכלא, יקבלו מהרשות הפלסטינית – על פי חוק שהיא חוקקה – קצבה חודשית נכבדה, מענק שחרור נדיב מאוד וכן משרה גבוהה בשירות הציבורי. הם יוכרו כגיבורים ועל שמם יוקמו בתי ספר, כיכרות, ובתקשורת יושרו שירים לזכרם המפואר. אלה מעשים שביום יום אצל שכנינו.
מול החינוך לאהבת התורה, העם והארץ של אודי ורות, מול החינוך למידות טובות, לצניעות ולעשיית חסד של משפחת פוגל, מול הדבקות שלהם בתקווה ובאמונה למרות העקירה שחוו מנצרים – מול החינוך שלהם עומד החינוך של שכנינו, החינוך שהוליד את הרוצחים הללו, שרק מכוחו יכלו לנעוץ סכין בגופה של תינוקת בת ארבעה חודשים.
 
כל עוד נמשך החינוך הרצחני הזה, כל עוד נמשכת ההסתה הקבועה המוכוונת מההנהגה – כל נייר שנחתום עליו, כל הסכם שיוסכם – איננו שווה את הנייר שעליו ייכתב. יתרה מזו, הוא יופר על ידי תוצרי ההסתה, והחינוך המרעיל לשנאת יהודים.
אבל ההסתה והתרת דמם של יהודים, מלווה דרך קבע במסע תעמולה אדיר חובק יבשות – ששותפות בו ממשלות זרות ושלוחותיהן – שתכליתו שלילת זכותה של ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. על רקע הפעילות הבינלאומית הזאת, ועל רקע החינוך וההסתה בקרב שכנינו – פעלו הרוצחים.
 
אבל הרצח הזה מזכיר לכולנו – ואני מקווה שהוא יעורר גם את התמימים בתוכנו – שהמאבק והסכסוך כאן אינו על גודלה של ישראל וגבולותיה, וגם לא מאבק לעצמאות כביכול של עם מדוכא – האמת שצריך לחזור עליה שוב ושוב היא שהמאבק הוא על עצם קיומנו.
משום כך, אסור להסתפק בדיבורים קבועים על ביטחון, והסדרי ביטחון, וחבילות סיוע ביטחוניות  – בעוד שהעיקר נזנח. והעיקר הוא הזכות. זכותו העתיקה של עם ישראל על ארצו, זכותו של עם ישראל לשכון לבטח בארץ מולדתו, זכות שמעולם לא ויתרנו עליה ובשמה חתרנו אלפי שנים לשוב הביתה.
מאבותינו ומניסיוננו למדנו: מי שמוותר על הזכות הזאת – גם ביטחון לא יהיה לו.
דווקא בשעה הקשה והנוראה הזאת, מתוך תחושת הכאב העצום, האובדן והאבל האופפים את כולנו, עלינו להתעלות ולהתרומם משברי ההריסות הפרטיות והלאומיות ולעשות את הדבר הטבעי ביותר שגם אבותינו עשו: להמשיך לבנות ולפתח את ישראל ובתוכה את מפעל ההתיישבות האדיר ביהודה ושומרון, שכן מכוחו ומכוחם של המתיישבים החלוצים תשאב החברה הישראלית כולה כוח לעמוד בפרץ בפני המתקפות העולמיות עלינו. כמו שבי ציון בזמן עזרא ונחמיה, גם אנחנו צריכים להמשיך לבנות תוך כדי אחיזה בחרב. וכאשר יענונו – כן נרבה וכן נפרוץ!  זה גורלנו בחלק זה של העולם. 
זה ייחודו של האתוס היהודי הציוני – אל מול האתוס של ההרס אשר שכנינו מחנכים לו, עומד האתוס הציוני של בנייה ופיתוח, של הפרחת השממה ותרומה מדעית לעולם, של תורה ודרך ארץ. גם רוצחים נתעבים אלה, לא יעבירו אותנו על דעתנו, ולא יגרמו לנו לסטות מערכינו ומדרך חיינו. אלה הערכים שלאורם חייתה משפחת פוגל ולאורם גם נרצחה.
דווקא בשעה הקשה והנוראה הזאת, מתוך תחושת הכאב העצום, האובדן והאבל האופפים את כולנו, עלינו להתעלות ולהתרומם משברי ההריסות הפרטיות והלאומיות ולעשות את הדבר הטבעי ביותר שגם אבותינו עשו: להמשיך לבנות ולפתח את ישראל ובתוכה את מפעל ההתיישבות האדיר ביהודה ושומרון, שכן מכוחו ומכוחם של המתיישבים החלוצים תשאב החברה הישראלית כולה כוח לעמוד בפרץ בפני המתקפות העולמיות עלינו. כמו שבי ציון בזמן עזרא ונחמיה, גם אנחנו צריכים להמשיך לבנות תוך כדי אחיזה בחרב. וכאשר יענונו – כן נרבה וכן נפרוץ!  זה גורלנו בחלק זה של העולם. 
זה ייחודו של האתוס היהודי הציוני – אל מול האתוס של ההרס אשר שכנינו מחנכים לו, עומד האתוס הציוני של בנייה ופיתוח, של הפרחת השממה ותרומה מדעית לעולם, של תורה ודרך ארץ. גם רוצחים נתעבים אלה, לא יעבירו אותנו על דעתנו, ולא יגרמו לנו לסטות מערכינו ומדרך חיינו. אלה הערכים שלאורם חייתה משפחת פוגל ולאורם גם נרצחה.
בני משפחות פוגל ובן ישי היקרים, הסבים והסבתות, הילדים תמר, רועי וישי, איך בכלל אפשר לנחם אתכם? מהיכן יבוא מזור לכאב הקשה, חורך הנשמה, שמלווה אתכם מאז אתמול? מעיין המילים יבש אל מול הטרגדיה הנוראה, האבדן הכבד מנשוא, הצער קורע הלב. קשה לעכל את תמונות הזוועה אליהן נחשפו הילדים, את רגעי האימה, הפחד, שעה שהסתתרו בחדרם מפני בני העוולה שטבחו בהוריהם ואחיהם. כעת, תמר, נותרת הדמות הבכירה במשפחה, זו שרועי וישי יישאו אלייך את עיניהם. את, שתבונתך וקור רוחך הצילו את אחייך הקטנים שעה שמלאך המוות מסייר בבית ולא מרפה מאחיזתו, תובילי מעתה, ביחד עם בני המשפחה הבוגרים, את מי שנותרו בחיים. זו אינה משימה קלה. היא תדרוש ממך תעצומות נפש שקשה לתארן במילים, אך בטוחני שתעמדי בהן, ממש כפי שעמדת בהן שעה שחילצת את אחייך מהאימה.
ממשלת ישראל תרדוף את המרצחים הללו ואת שולחיהם. איש מהם לא יִינקה. אבל לא בתפיסתם של הרוצחים נשַמֵּר את זכרם של אודי, רות וילדיהם – משפחה שדרכה הייתה חינוך והתיישבות, משפחה שבחייה גילמה את תמצית המעשה הציוני והיהודי ושימשה מופת לכולנו – זכרה של משפחת פוגל יעלה ויתרומם אם נדע להמשיך את שליחותם בכל מרחבי ארץ ישראל. זו שליחותנו כממשלה וכשליחי ציבור. זאת אחריותנו כלפי ההיסטוריה, כלפי מורשת ישראל וכלפי עם ישראל.

אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר