תמיר מורג חושף את מה שמזמן ידענו
לפני כמעט שמונה שנים, בליל הבחירות של שנת 2004 לנשיאות ארה”ב, דיווחו לערוץ 2 יונית לוי וערד ניר ממטות שתי המפלגות הגדולות. ג’ורג’ בוש המושמץ היה אז הנשיא, שהתמודד לכהונה שניה מול הסנאטור הדמוקרטי ג’ון קרי. למרות שממוצע הסקרים הצביע עד לרגע האחרון על יתרון לבוש, השניים הותירו את הצופים בארץ בתחושה שניצחונו של קרי כמעט מובטח. אם הצלם היה פותח מעט את עדשת המצלמה, יתכן שניתן היה ניתן להבחין בבקבוקי שמפניה שהכינו מראש.
אמנם, לקראת סוף הקמפיין אכן הייתה תחושה של מומנטום בכיוונו של קרי, אך היא נוצרה בעיקר באמצעות שידורים מעין אלה, שגם התקשורת האמריקאית לקתה בהם. בפועל, על אף שצמצם את הפער, הסנאטור הדמוקרטי לא הצליח לעקוף את הנשיא כמעט בשום נקודת זמן, וכאמור היה נתון בפיגור גם בסקרים האחרונים ממש. הסוף, כמובן, ידוע, ולא היה צריך להפתיע איש: בוש ניצח בפער של למעלה משלושה מיליון קולות. השמפניות נאלצו להתקרר עוד ארבע שנים.
זה לא שהתחזית של לוי וניר היתה מופרכת לחלוטין – בכל זאת היה מדובר במרוץ צמוד, וגם לקרי היה סיכוי לזכות בו. אך העניין הוא שהריטואל הקבוע הזה חוזר על עצמו מדי ארבע שנים: התקשורת הישראלית מכתירה מראש את המועמד הדמוקרטי כנשיא הבא של ארצות הברית, בין אם יש לכך אחיזה במציאות (ב-2008, למשל, היה די ברור שאובמה הולך לנצח את מקיין בגלל המשבר הכלכלי), ובין אם מדובר בלא יותר ממשאלת לב שסיכויה להתגשם אינם גדולים.
השנה קיים דווקא סיכוי לא מבוטל שלוי, ניר ומרבית חבריהם יוכלו לחגוג בליל הבחירות. אך בעוד שאובמה נהנה מעדיפות קטנה עד מזערית על פני רומני, מי שהסתמך השבוע על תמונת המצב שהתנדבה התקשורת הישראלית לצייר בעבורו, יכול היה לחשוב בטעות שהמרוץ כבר נגמר בתבוסה מוחצת של המועמד הרפובליקני. כמעט כל כלי התקשורת בישראל ציטטו בהרחבה סקר משותף שנערך במדינות המתנדנדות על ידי הניו יורק טיימס, CBS ואוניברסיטת קוויניפיאק, והעניק לאובמה יתרון משמעותי. בין השורות, וברוב המקרים גם באופן ישיר, העיתונאים שדיווחו על הסקר לא הותירו מקום לספק: מצבו של רומני נואש, ואובמה עלה על הדרך המובילה לכהונה שניה. מה שהם שכחו לספר הוא שהממוצע של כלל הסקרים באותן מדינות ממש, מצביע על פער קטן בהרבה בין שני המתמודדים.
סיפורו של הסקר הזה הוא דוגמה טובה, המאפשרת לחשוף חלק ניכר מהפגמים שבהם לוקה מרבית התקשורת הישראלית בסיקור הפוליטיקה האמריקאית. להבדלים בין הסקר המצוטט לבין שאר הסקרים היתה, כמובן, סיבה טובה, אך ספק אם מישהו מהעיתונאים טרח לברר אותה; בטוח שאיש לא דיווח עליה.
בסקר המדובר כמות המצביעים שהזדהו בפני המראיינים כדמוקרטים רשומים הייתה גדולה בלמעלה מעשרה אחוזים מחלקם היחסי באוכלוסיה (בארצות הברית צריך להירשם מראש כדי להצביע ואגב כך יש להצהיר על הזיהוי הפוליטי, אף שהוא אינו מחייב את האזרח בשום אופן מאחורי הפרגוד, ומי שרוצה אף יכול להצהיר שהוא “עצמאי” ואינו מזדהה עם שום מפלגה). לכן, באוהיו, המדינה המתנדנדת השניה בגודלה, שרבים תופסים אותה כמדינת המפתח בבחירות הנוכחיות, רק 38 אחוזים מהמרואיינים העידו בפני הסוקרים שבבחירות הקודמות הצביעו למועמד הרפובליקני דאז, ג’ון מקיין, ו-53 אחוזים אמרו שהצביעו לאובמה. זהו פער עצום של 15 אחוזים, אך במציאות, בבחירות 2008 הפער האמיתי במדינה היה רק 4.5 אחוזים – 51.5 הצביעו לאובמה, ו-47 למקיין. בפלורידה, המדינה המתנדנדת הגדולה ביותר, אותה תמונה חזרה על עצמה: רק 40 אחוזים מהנסקרים אמרו שב-2008 הצביעו למקיין, ו-53 אחוזים העידו כי נתנו את קולם לאובמה. זאת, כשבמציאות הצביעו למקיין בבחירות הקודמות 48 אחוזים מתושבי פלורידה, ואובמה ניצח במדינה בקושי, עם 51 אחוזים מהקולות.
המדגם של הסקר פשוט היה מוטה לטבת הדמוקרטים. עניין זה, חשוב להדגיש, לא נעשה בזדון – זוהי תופעה סטטיסטית המתרחשת אחת לכמה סקרים, כשבתום המשאל הטלפוני מתברר כי אחוז המרואיינים שהזדהו כתומכי אחת המפלגות גבוה באופן חריג ביחס לאותו נתון בכלל האוכלוסיה. דבר דומה התרחש לפני כשלושה שבועות בסקר של מכון “פיו” (Pew), הנחשב לאחד הטובים בארה”ב. כמות הדמוקרטים “שעלו בחכה” של הטלפנים הייתה גדולה ב-50 אחוז מכמות הרפובליקנים, אף שבמציאות מספרם כמעט שווה. כתוצאה מכך, זכה אובמה ליתרון של עשרה אחוזים בעוד שממוצע כלל הסקרים הצביע ביום פרסום הסקר על הפרש של 1.3 אחוז בלבד. כמובן שבעתיד יכולה להתרחש אותה תופעה מהכיוון השני, ולהעניק יתרון מדומה לרומני.
מכוני הסקרים תמיד מפרסמים את תשובותיהם של הנסקרים לשאלות הרקע (כגון “האם אתה דמוקרט או רפובליקני?”), אולם כדי לאתר הטיות מעין אלה יש צורך לנבור בקובץ המקורי של הסקר, ולא להסתמך על כלי התקשורת האמריקאים, שכמעט תמיד מפרסמים רק את “השורה התחתונה”. אך אף שאין זה הוגן לצפות מעיתונאים בישראל לנבור בתוככי כל סקר שמתפרסם בארה”ב, ניתן בהחלט לצפות שתידלק להם נורה אדומה כאשר תוצאותיו של סקר מסוים חורגות באופן חשוד מממוצע הסקרים הכולל. במקום זאת, קיימת נטיה לשלוף דווקא את הסקר שמעניק למועמד הדמוקרטי את היתרון הגדול ביותר, גם כשהסקרים האחרים מציירים תמונה שונה.
כך, למשל, ממש יום אחד לפני אותו סקר שהצביע על יתרון גדול לאובמה במדינות המתנדנדות וצוטט כמעט בכל כלי תקשורת בארץ, פורסמו תוצאותיו של סקר אחר שנערך בפלורידה, על ידי מכון Public Policy Polling (או בקיצור – PPP). בראש המכון עומד הסוקר דין דבנאם, שמזדהה באופן גלוי כתומך המפלגה הדמוקרטית. אף על פי כן, תוצאת הסקר הצביעה על יתרון של אחוז בודד לטובת אובמה. כאן בארץ איש לא טרח לאזכר את קיומו.
למרות זאת, חשוב להדגיש שלא הכל נעשה בזדון. חלק מהעניין, כמובן, הוא ההטיה השמאלית של התקשורת הישראלית, אך זו מקבלת “מכפיל כוח” לנוכח העובדה שהעיתונאים בארץ בדרך כלל לא עוסקים בפרשנות עצמאית של הפוליטיקה האמריקאית, אלא פשוט מתרגמים את מה שהם קוראים ורואים בכלי התקשורת בארה”ב; וגם באמריקה, בדיוק כמו אצלנו, מרבית התקשורת מוטה שמאלה ומזדהה עם המפלגה הדמוקרטית. כך יוצא שעיתונאי בעל נטיה (מודעת או לא מודעת) להקצין את דיווחיו שמאלה, מתבסס בהם על חומרי מקור שמלכתחילה סבלו מהטיה לאותו כיוון. גם בארה”ב ציטטו מרבית כלי התקשורת רק את הסקר האוהד לאובמה, וכך, מי שמסתמך באופן כמעט בלעדי על דיווחי הניו יורק טיימס או ה-CNN, היה מועד מראש לפספס את קיומו של סקר נוסף אשר צייר תמונה שונה בתכלית.
חלק מהתופעה הזו, של הסתמכות עיוורת על התקשורת האמריקאית ללא בדיקה מעמיקה של העובדות, נובע מנסיבות אובייקטיביות, שבגינן קשה לבוא בטענות לעיתונאים הישראלים. כלי התקשורת בארץ עובדים עם תקני כוח אדם מצומצמים, ולכן במערכות החדשות יש בדרך כלל רק עיתונאים ספורים המועסקים בדסק החוץ, שאמור לסקר את הנעשה בעולם כולו. לרבים מהם התמחות במדינה כזו או אחרת, אך מטבע הדברים רובם אינם מתמחים בארה”ב, אף שהם נדרשים לסקר אותה. כתוצאה מכך, הם נמנעים מלפרש את הפוליטיקה האמריקאית באופן עצמאי, ומעדיפים להסתמך באופן כמעט בלעדי על מה ש”מאכילים” אותם עמיתיהם שמעבר לים, שברובם הגדול, כאמור, תומכים במפלגה הדמוקרטית. ההגינות גם מחייבת לציין שלחץ העבודה היומיומי אינו מאפשר “לצלול” אל תוך פרטי הפרטים של כל סיפור באותו אופן שמתאפשר, למשל, כאשר כותבים בנחת כתבה כמו זו למוסף סוף השבוע.
דוגמה טובה נוספת מהזמן האחרון לאופן שבו התקשורת הישראלית מהדהדת אחרי הנרטיב המוטה שמאלה של מרבית התקשורת האמריקאית, היא העיסוק האינטנסיבי בשאלה האם רומני, כאדם פרטי, תורם לחברה את חלקו ההוגן (“Fair Share”) מבחינה כספית. הטענה שחזרה בשבועות האחרונים בארה”ב, ובעקבותיה גם בארץ, היא כי המועמד הרפובליקני העשיר נוהג לשלם שיעורי מס נמוכים משמעותית מהאמריקאי הממוצע, באמצעות תרגילים חשבונאיים “חוקיים אך מסריחים”. סוגיית המצפון החברתי של מועמד לנשיאות היא כמובן נושא לגיטימי ביותר, אך הפרט שנשמט כמעט לחלוטין מהסיקור התקשורתי בארה”ב הוא שמדי שנה רומני ואשתו נוהגים לתרום לצדקה כ-15 אחוזים מהכנסותיהם (בערך פי חמישה מהמיליונר האמריקאי הממוצע). תרומות אלה, המסתכמות במיליוני דולרים, מביאות אותם לחלוק עם החברה חלק גדול בהרבה מהונם מאשר חולק האזרח הממוצע, וזאת – חשוב מאוד להדגיש – גם באופן יחסי לעושרם, ולא רק במספרים מוחלטים. העיתונאים בארץ, שכאמור ברוב המקרים פשוט חוזרים כהד על מה שראו או קראו בכלי התקשורת האמריקאים, לא דיווחו על כך לאו דווקא מתוך כוונה רעה – רובם פשוט אינם מודעים לעובדה זו. הם ניזונים מתמונה שחורה של המועמד הרפובליקני, לה הם מוסיפים את “התרומה” שלהם על מנת לציירו כחזיר קפיטליסטי נטול עקבות.
הגורם המרכזי האחרון לדיווחים המוטים בארץ, הוא הלך הרוח ההיסטרי והנטיה הסנסציונית של התקשורת לצייר כל מצב בגוונים של שחור או לבן. באופן זה, כל הובלה מזערית בסקרים הופכת למציאות שכביכול יצוקה בבטון. אובמה, כאמור, באמת מוביל, אך לאחר שהיתרון הזעיר הזה עובר דרך המגבר העצום שמפעילה התקשורת הישראלית, מתקבלת תחושה כאילו המרוץ לנשיאות כבר גמור למעשה. זאת, כשהאמת היא שהפער הממוצע בין המתמודדים בסקרים שנערכו בשבוע האחרון שלפני כתיבת שורות אלה, עומד על כאחוז אחד לטובת אובמה – פחות מהיתרון ממנו נהנה בתקופה זו של מערכת הבחירות של 1980 הנשיא המכהן דאז, ג’ימי קרטר, על פני יריבו רונלד רייגן, שבסופו של דבר הביס אותו בפער של כמעט עשרה אחוזים.
מאמר שכזה חובה לסיים בשתי הסתייגויות. הראשונה – הבהרה של מה שנאמר כבר לגבי סיכויי המועמדים, אך אולי הלך לאיבוד בין השורות: אובמה נהנה מסיכויים טובים יותר מאשר רומני, אך העניין הוא שהמאבק בין השניים – בניגוד לרושם הכללי שמותירים מרבית הדיווחים בארץ – צמוד מאוד ויכול להיות מוכרע לכל צד. ההסתייגות השניה היא בגדר גילוי נאות הכרחי: ככל העיתונאים, גם לכותב שורות אלה, כמובן, יש דעות והעדפות אישיות. מסיבות שנשמור למאמר אחר, אני מעדיף לראות את רומני בבית הלבן. חשוב לומר זאת באופן גלוי כדי שלא אחזור בעצמי על העבירה הנפוצה ביותר שמבצעים עיתונאים ישראלים: העמדת פני “הפרשן האובייקטיבי”, מבלי לחשוף את הקלפים בפני האנשים שלמענם הם מדווחים.
פורסם לראשונה בעיתון “מקור ראשון”
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
