על אף ביטויים שנודפים מהם ריח גזענות שנאמרו על ידי פוליטיקאים ומפגינים בהפגנה בתל-אביב נגד המסתננים, המאבק עצמו הוא מאבק לגיטימי ואסור לגרור אותו למקומות חשוכים.
רבים רבים העמידו פני נדהמים, בשבוע שעבר, נוכח התבטאויות חריפות שנאמרו על ידי מפגינים ופוליטיקאים באותה הפגנה ובעקבות גל האלימות ששוטף את גוש דן, שעל חלק גדול ממנו, כך על פי הדיווחים, מגיע קרדיט לנתינים אפריקאיים. אני אומר “העמידו פני נדהמים”, כיוון שברוב המקרים, מדובר היה בגורמי שמאל שניצלו את להט הרגע כדי להתנגח בח”כים מהימין, למרות שלא מדובר בוויכוח בין שמאל לימין, ולשלוף את כלי הנשק האולטימטיבי, הזה שמשתיק כל שיח ציבורי- “זה מזכיר תקופות חשוכות” או- “זה כמו בשואה”.
כשעוסקים בבעיית הזרים בישראל, יש לעשות שתי הפרדות:
האחת, יש להבחין בין פליטים של ממש, כאלה שברחו מחמת מלחמה שמתרחשת במדינתם והגיעו לכאן כדי להציל את חייהם; בין מהגרי עבודה, שהגיעו ממדינות אפריקאיות שמזלן הכלכלי שפר עליהן פחות מעל מדינת ישראל (כלומר, כל מדינות אפריקה) ושמעו על השפע שיש בישראל- כן, שפע- ובאו לפה במין מרדף אחר הזהב. שמעו שאפשר לעבוד פה, וגם אם לא, הם יקבלו כסף מארגוני סיוע, מהביטוח הלאומי, ולבסוף כרטיס טיסה חזרה הביתה על חשבון הברון הישראלי; לבין עובדים זרים, שהגיעו לפה באופן חוקי לחלוטין, במטרה לעבוד ובאישור מלא לעשות זאת, וכעת אשרת העבודה שלהם כבר איננה בתוקף.
ההבחנה היא חשובה, כיוון שהיא גוזרת את אופן הטיפול הראוי בהם. בפליטים יש לטפל כראוי. יש לדאוג שיקבלו דיור ותעסוקה ומעמד של תושבים ארעיים, עד שיוכלו לשוב לביתם עם תום המלחמה שם. לחלופין, יש לדאוג להם למדינה קולטת אחרת. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, והיא איננה יכולה להרשות לעצמה לקלוט פליטים בכמויות גדולות שלא לתקופות קצובות. אך מצד שני, אסור לנו לזנוח אותם. אפשר להסביר את זה בכך שהמוסר היהודי מחייב אותנו לדאוג להם “כי גרים היינו” וגו’, אפשר להסביר את זה במוסר כלל- אנושי, ואפשר גם לדחוף פנימה את נושא השואה, על אף שזה נואל בעיניי לנצל את השואה לויכוחים פוליטיים בתדירות שזה נעשה היום.
את מהגרי העבודה, שהם, ככל שידוע לי, הרוב המוחלט במקרה דנן, יש לגרש מיידית חזרה למדינותיהם ולאסור את העסקתם ולאכוף זאת בחומרה. אנחנו איננו מדינת הגירה, אלא המדינה היהודית, וחוקי ההגירה הנוקשים שלנו נועדו לשמור על המדינה ככזו. חוקי הגירה הם כלי לגיטימי לכל מדינה לשמר את צביונה באופן שהיא רוצה. אירופה יכולה להעיד על התוצאות של מדיניות הגירה מתירנית. כשביקרתי בלונדון לפני מספר חודשים, קראתי כתבה בעיתון המקומי על כך שלא-אנגלים מהווים כעת יותר מ-50% מתלמידי בתי הספר בלונדון. השפה המדוברת ביותר בלונדון אחרי אנגלית היא ערבית. זה לא מה שאיחלנו לעצמנו כשהכרזנו על הקמת המדינה היהודית. המוסריות שלנו לא צריכה לבוא על חשבון קיומנו, אלא לצדו.
הקבוצה השלישית, של עובדים זרים שפג רשיון השהיה שלהם בישראל- גם הם צריכים לחזור לבתיהם. אלה החוקים, וקיימים חוקים דומים בכל מדינות העולם. אזרח ישראלי שנתפס עובד בעגלות בארצות הברית ללא גרין-קארד מגורש גם הוא על חשבונו מארצות הברית, ונאסרת כניסתו לארצות הברית לצמיתות, וגם אם נולד לו ילד בארצות הברית, זה לא אמור לשנות כהוא זה את העניין. עובד זר כפוף לחוקי המקום, וכשפגה אשרתו, שום תמונה קורעת לב של ילדה שנולדה לו ו”מרגישה ישראלית” לא אמורה לשנות את החוק שעליו לחזור לביתו, על ילדיו.
האבחנה השנייה שצריך לעשות היא בין המאבק הלגיטימי לשמירת החוק, הביטחון האישי של התושבים ולשמירת צביונה של מדינת ישראל, לבין שימוש באמצעים פסולים לצורך אותו מאבק, דוגמת אלימות פיסית, מילולית וגזענות.
זהו מאבק צודק, ואסור לאפשר למיעוט מתלהם להשחיר את פניו של המאבק באמצעים פסולים אלו. ניפוץ חלונות או שריפת בתיהם של שוהים בלתי-חוקיים היא מעשה בלתי נסלח, אך אין לכך השלכה כלשהי על העובדה שמדובר בשוהים בלתי-חוקיים שאינם צריכים להיות פה. התבטאויות של ח”כ כזה או אחר שייתכן ועברו את הגבול, או חולצה שלבשה בחורה עם כיתוב “מוות לסודנים” הם לא ראויים וייתכן שאף ראויים לטיפול במישור הפלילי, אך אין זה אומר שעלינו לקלוט כל סודני ללא תנאי.
גם לא מדובר כאן במאבק בין ימין לשמאל. כולנו רוצים להחזיר לעצמנו את הביטחון האישי במרחב הציבורי. כל מי שהציונות מדברת אליו, בין אם מימין ובין אם משמאל, רוצה לראות את מדינת ישראל שומרת על ייחודה כמדינה יהודית ודמוקרטית. הניסיון של גורמים מסוימים לצייר את המאבק הזה כמאבק בין ימין לשמאל, הוא ניסיון להוריד מהלגיטימיות של המאבק.
לבסוף, יש לזכור שהגבול בין חופש הביטוי להסתה וגזענות הוא גבול מאוד דק. ובכל זאת יש הבדל בין האמירה “מוות לסודנים”, כאמירה גזענית שלא צריכה להישמע בשום מקום בעולם, לבין האמירה שהמסתננים הם סרטן, כמשל, במובן שהם מהווים איום מתפשט על ציביונה של המדינה, ללא קשר לגזענות. אחד עבר את הגבול בבירור, ואחד נמצא, בעיניי, קרוב מאוד אליו, אך עדיין בצד הלגיטימי.
אמנם האמירות המשוות את ההפגנות בשבוע שעבר לקריסטאל נאכט של 1938 אינן ראויות אפילו לתגובה. השימוש בשואה בכל שני וחמישי כדי לתקוף יריבים פוליטיים נהיה מעורר בחילה. אך בכל זאת אבהיר את ההבדל, למי שזה לא היה ברור. היהודים ב1938 היו אזרחים מלאים של גרמניה הנאצית. הם לא היו פושעים. הם לא היו אחראים בשום צורה לצרות של גרמניה ואף היו שותפים מלאים בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה שקדמה לצרותיה הכלכליות של גרמניה. הם לא הסתננו לגרמניה באופן לא חוקי. הם פרנסו את עצמם והיו ממלח הארץ, כרופאים, כמדענים, כעורכי דין ובעלי מקצועות אחרים. המסתננים ממדינות אפריקה במטרה למצוא רווחה כלכלית, לעומת זאת, אינם ראויים גם הם לגילויי אלימות וגזענות, אך הם אינם אזרחים במדינת ישראל, אלא שוהים בלתי חוקיים. מדינת ישראל איננה חייבת להם דבר. אין הצדקה לנהוג כלפיהם בגזענות או באלימות, אך הם פשוט צריכים ללכת.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
