התבונה של ארדואן, האווילות של אובמה

ברק אובמה מכהן כנשיא ארצות הברית כשנה וחצי. עם כניסתו לתפקיד הוא ביקש לשנות את העולם מן הקצה אל הקצה, הצהיר הצהרות קונטרוברסליות ויצר פרדיגמות מדיניות חדשות שאת השלכותיהן הוא מתחיל להבין עם הזמן.

כידוע, ישראל היא קורבן רצון הפיוס של אובמה עם העולם המוסלמי. בשם הרצון להגיע לפיוס כוזב עם מוסלמים קיצוניים כפה על ישראל עמדות הנוגדות את האינטרס הישראלי הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך בנושא הנשק הגרעיני ואף אולץ לאחר מכן לחזור בו מעמדות אלו. אובמה בעצמו אפילו הודה כי: “צעדתי לתוך שדה המוקשים של המזרח התיכון, ודרכתי על המוקשים”.

אובמה הוא מנהיג של מעצמת על יחידה אשר תחתיה חותרות מספר מעצמות אזוריות אשר חלק מהן, למשל רוסיה, מבקשות לחדש ימיהן כקדם. חשוב להבין כי כשם שהתנהגותו של ג’ימי קרטר שידרה חולשה ועודדה את התפשטות האיסלאם הקיצוני כך התנהגותו של אובמה יוצרת תהליכים אלה כעת.

כך למשל מבין זאת רג’יפ טייפ ארדואן אשר מזהה את החולשות של אובמה ומושך את מדינתו לכיוון ציר הרשע המובל בידי אירן. ארדואן, אשר אם נפתח תיבת הפנדורה ההיסטורית שלו נוכל לגלות שם שלדים של שנאה כלפי ישראל והמערב המבוססים על שנאה דתית ולאומית, מבקש לחזק את מעמדה של טורקיה כמעצמה אזורית. הוא עושה זאת על-פי תוכנית שאיננה סדורה מראש אך מתפתחת ככל שעובר הזמן.

בשלב הראשון תקף ארדואן את ישראל על התגוננותה במבצע “עופרת יצוקה“. ההתקפות לא זכו לתגובה אמריקנית כלשהי. ארדואן ראה כי טוב והמשיך בשלו. בינתיים, ממשל דמוקרטי עלה לשלטון בארצות הברית והחל בהתקפותיו שלו. אובמה ורם עמנואל לא רק הובילו מדיניות אנטי ישראלית אלא גם ניצחו מאחורי הקלעים, הן על-ידי המסר שהעבירו והן על-ידי האווירה שיצרו, על דה-לגיטימציה לישראל. בו בזמן, ניצל ארדואן את מדיניות הפיוס הרופסת של אובמה והנה היום אנו נמצאים במצב שבו טורקיה ואירן, אירן וטורקיה, מהוות חזית מוסלמית אחידה מסוכנת לשלום העולם.

הטעות של אובמה נגזרת לא רק ממעשיו אלא גם מהצהרותיו. שכן, הוא מעוניין לחזק את המדינות הערביות המתונות כמרוקו, ירדן, מצרים, כווית וסעודיה אולם מעשיו יוצרים את ההיפך משום שהם בעצם חיזקו את החזית הערבית הנגדית. לראייה, טורקיה נטשה את ברית המדינות המתונות והיא נמצאת בשיאו של מסע מהיר לברית אימה עם אירן.

במשחק היחסים הבינלאומיים האמריקני-מזרח תיכוני מתקבלת תמונה ברורה של מרוויחים ושל מפסידים. אין ספק כי המרוויח העיקרי מהמצב הוא ארדואן. שכן, האמריקנים נאלצים להודיע לו על כל צעד שבו הם נוקטים. וכך, יהפוך המנהיג הקיצוני למנהיג מפשר שארצות הברית בעצם תלויה בו ועקב כך מחזקת אותו ומשמרת את מעמדו. זאת משום שמעמד בינלאומי חזק של ארדואן מחזק אותו מול הצבא הטורקי החילוני שמאבד אחיזה במעוזים עיקריים בטורקיה.

אין זה משנה לאיזה כיוון יתפתחו העניינים במקרה ובו ארדואן נשאר מנהיג טורקי חזק תמשיך ישראל להיות מושא להתקפות משום שדרכו של ארדואן להנהגת העולם המוסלמי סלולה דרך התקפותיו על ישראל.

בהקשר זה ניתן לומר כי ארדואן מזכיר את המנהיג הערבי גמאל עבד אל נאצר אשר הוביל את מנהיגותו בחתירה לפן ערביות דרך המלחמה בישראל. ההבדל הוא שנאצר עשה זאת מתוך תפיסה חילונית ואילו ארדואן עושה זאת מתוך תפיסה דתית.

וכך, התבונה של ארדואן והאווילות של אובמה יוצרת ריאקציה ומחזירה את המזרח התיכון שנים לאחור, לימים בהם מעצמות העל השלימו עם מלחמה, קונפליקט ושנאה.