המאבק של ח”כ נורית קורן מתקדם : מסמכים ועדויות מוועדת החקירה הממלכתית של חטיפת ילדי עולי תימן יועלו לאינטרנט
השר צחי הנגבי, שמוּנּה על ידי ראש הממשלה לבדוק את הסרת החיסיון של ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי העולים החטופים, אומר לי בשיחה (11/7/16), שהוא סייר בארכיון הלאומי. כל החומר ייחשף וכיום הוא עובר על מאות ואלפי עמודים כדי למנוע פגיעה בפרטיות, והוא כבר נתן הוראה להעלות את כל החומר לעיון הציבור ולמחקר . שאלתי: למי יש כאן פרטיות, או במילים אחרות, על מי יש צורך להגן – על החוטפים או הנחטפים ? הוא אמר: יש לשמור על פרטיות המאומצים.
ניסיתי להבין יחד עם השר צחי הנגבי שזה לא פעם הראשונה שהוא נדרש לטפל בספיחים של פרשת חטיפת ילדי העולים בראשית קום המדינה, איך זה שמקימים ועדוֹת כדי לגלות את האמת בפרשה (מי האשמים בחטיפה, היכן החטופים וכו’), ולבסוף מטילים חיסיון על העדויות והממצאים? כידוע, במשך השנים הקימו שלוש ועדות: ועדות בירור של בהלול ומינקובסקי, ועדת בדיקה של שלגי, ולבסוף ועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי. כיצד קרה שמישהו העֱלה את הצורך להטיל חיסיון ולגונן על מי שפשע? הרי מלכתחילה ההורים באו והתלוננו כדי לחשוף את האשמים ולמצוא את ילדיהם?!
השר צחי הנגבי השיב: הטלת חיסיון היא הליך הנובע מכוח חוק ועדות חקירה, ועל כן אני אביא את מסקנותיי לממשלה ונקבל החלטה. שוב שאלתי: בשביל מה קמה ועדת חקירה בלחץ ההורים והציבור, ואח”כ מטילים על מִמצָאֶיהָ חיסיון? שאלה זו נותרה ללא מענה.
ואני חשבתי שהשופט קדמי (שאגב, השבוע הלך לעולמו) קיבל הוראה מגבוה להטיל חיסיון על המסמכים למשך עשרות שנים (!), כדי שהורי הילדים החטופים ומשפחותיהם לא יֵדעו לעולם מי חטף אותם ומה עלה בגורלם.
מיותר היה לומר לשר צחי הנגבי, כי חוק האימוץ שנחקק בישראל, מטרתו הייתה מלכתחילה למנוע את בירור האמת על חטיפת ילדי העולים. הראָיה – המשטרה לא הייתה מוכנה לטפל בעשרות ומאות התלונות שהגיעו מההורים שילדיהם נחטפו מבית התינוקות ומבתי החולים ואף מזרועותיהם של אימותיהם, בזמן אמת ,כאילו היו אלה תרנגולות בלול. השר צחי הנגבי ציין, שיש להביא בחשבון חשיפת ילדים שאומצו ושאינם מעוניינים להיחשף. ואני שואל אותו : האם גם כיום יש מטרה למנוע את חשיפת האשמים שאולי הלכו לעולמם, או לא?
שאלתי עוד את השר הנגבי, האם הוא שמע על האיש עמי חובָב, והוא שאלני מי האיש. סיפרתי לו שחובָב היה חבר בוועדת מינקובסקי-בהלול ובמקביל לכך שימש גם כחוקר. לימים הוכנס כחוקר גם על-ידי השופט שלגי. לאחר זמן, הוגשה נגדו תלונה במשטרה על הסתה והדחה של עדים שלא ימסרו עדויות בוועדת החקירה הממלכתית. אח”כ מישהו דאג שהוא יעבוד בארכיון הלאומי ו”יסדר” את תיקי פרשת ילדי תימן הנמצאים שם.
המשיך השר צחי הנגבי ושאל: מה קרה לתלונה שהוגשה במשטרה על ידי ועדת החקירה הממלכתית נגד עמי חובב? עניתי לו, שחובב עצמו, בראיון שנתן לעיתונאי יגאל משיח ושפורסם בעיתון “הארץ” ביום 16.6.2016, השיב שהוא מנוע מלהשיב לשאלה זו. מעניין למה. אתם הקוראים, אני מרשה לכם לנחש, בפרט אחרי הפרק הבא.
סוס טרויאני – כן או לא ?
תעלומת האיש חובב נחשפת אם הולכים על ציר הזמן לאחור ומנסים לחבר את הפאזל של האיש עצמו. עמי חובב החל את פעילותו כחוקר של הוועד הציבורי של יהדות תימן, שהתארגן לברר את תעלומת חטיפתם של ילדי עולי תימן. לימים, בשנות ה- 60, הוא התמנה לחבר בוועדת מינק ובסקי-בהלול על ידי שר המשפטים יעקב שמשון שפירא. השאלה המתבקשת שעולה לך בראש, איך זה שאיש פרטי כמו עמי חובב מקבל טלפון משר המשפטים במדינת ישראל? מדוע שר המשפטים פנה דווקא אליו? התשובה ניתנה בפי עמי חובב עצמו, שהעיד: “שמשון שפירא קרא לי ואמר לי כך: תראה, לא מקובל לצרף חוקרים פרטיים לוועדות ציבוריות, אבל אותך החלטנו לצרף לוועדה כנציג הוועד הציבורי של עולי תימן”. זה לא הפריע לחובב לפעול בשני כובעים. כלומר, גם כנציג ציבור החבר בוועדה וגם כחוקר.
וכשנשאל חובב: האם לא היה נהיר לשר המשפטים שמשון שפירא עקרון הפרדת רשויות, לפחות לשם אמינות הממצאים? עמי חובב לא מתבלבל ומשיב: “הייתי קצין מודיעין בכיר, מדריך בקורס קציני מודיעין. החקירה כולה התחילה על בסיס הממצאים שלי”. מכאן עולה אפשרות, שחובב אולי הושתל מלכתחילה על ידי מאן דהוא כ”סוס טרויאני” בוועד הציבורי, כדי לטעון שהילדים מתו. וכדי לבלבל את היוצרות, מה יותר נכון מלהשתמש ב”ממצאים” שהושתלו?
מפתיע, שחובב לא שולל את האפשרות כי המשיך לקבל מהוועד הציבורי שכר גם בהיותו חבר ועדת בהלול מינקובסקי. אתם מבינים את זה? חבר ועדה שמוּנּתה על ידי הממשלה מקבל שכר מהוועד הציבורי של הורי ילדי תימן שנחטפו. איפה ההיגיינה? אם זה לא הזוי ותמוה, אינני יודע מהי הזיה. ובפרט, היו מי שאמרו כי דווקא ההורים שהתלוננו שנחטפו להם הילדים הזויים, וכל סיפור חטיפת הילדים בשנותיה הראשונות של המדינה לא היה אלא ממוחם הקודח בלבד.
בראיון הנ”ל בעיתון “הארץ”, מודה עמי חובב שעשרות ילדים, אולי מאות, הועברו למוסדות שונים לאימוץ. אגב גילוי זה, תמוה לא פחות כיצד ממצא זה או עדוּת זו של מר חובב עצמו, לא נכללו בדוחותיהן של שתי הוועדות בהלול-מינקובסקי ושלגי. מעניין, לא?
השופט שלגי מתנה את העסקת עמי חובב
עמי חובב מופיע כחוקר רשמי מטעם הוועדה לחקירת פרשת היעלמות ילדי עולי תימן, שבראשות השופט בדימוס משה שלגי. ותמוה שהשופט שלגי מַתנֶה את העסקתו של חובב כחוקר עם חברת שח”כ שזכתה במכרז כתנאי לעבודתה עם הוועדה.
תנסו לדמיין לרגע, ששופט יתערב במכרז ויבקש להעסיק אדם פרטי כחוקר בחברה שהוא עומד בראשה. דבר זה הזוי לגמרי ובניגוד לכל שכל ישר, זו מניפולציה מאחורי הקלעים שלא הייתה ידועה באותם ימים להורים בכלל. במילים אחרות, למעשה השופט שלגי אומר, אם אתם לא מעסיקים את חובב, אתם לא תקבלו את העבודה.
השאלה היא, מי אילץ את השופט שלגי להתנות את העסקתו של חובב כחוקר בלעדי בחברה שזכתה במכרז לחקור את היעלמותם של ילדי עולי תימן, כפי שהפרשה נקראה אז . חובב מתגלה כ”סוּפּרמן” ו’מצליח’ לפתור תעלומה של 200 ילדים תוך חודשים ספורים. מעניין לא?
עוד קשה להבין, כיצד האיש הזה השנוי במחלוקת, הופך את עצמו לדובר של שתי וועדות בהלול-מינקובסקי ושלגי, ועוד זוכה להיחשב בתקשורת כחוקר מהולל. תסבירו לי מי דוחף אותו לעשות את זה, או מה המֵּניע שלו להיות “מסבירן” לאומי? כמו למשל, להסביר איך זה שהגיעו צווי גיוס לילדים ולמה המשיכו לשלם להורים ביטוח לאומי, ועוד. מה ההסבר שלו? מישהו שכח לדווח למשרד הפנים. אתם הבנתם את זה? חובב עוד מתרברב, כי הייתה לו נגישות לכל משרדי הממשלה, ובכלל זה למשרד ראש הממשלה ולמשרד הביטחון. ואני שואל אתכם הקוראים, למי יש קשרים כאלו? אם הוא לא מרגיש בבית, הוא חלק בלתי נפרד מהמשרדים הללו.
חובב מקבל תפקיד בארכיון הלאומי
אם עמי חובב מקבל תפקיד של חוקר בארכיון הלאומי ומסדר את התיקים בפרשת ילדי תימן , אז מה נשאר לשר הנגבי למצוא אחר ממצאים או לציבור לגלות דברים שלא ידעו קודם , הרי משהו “סידר” את המסמכים , ולא לפי הסדר, הרי לחובב היו תעודות פטירה חתומים מראש על ידי רופאים, ללא שמות , וצווי אימוץ מוכנים חתומים מראש על ידי דיינים ושופטים ללא שם ילדים וללא שם האם.
כאשר למדתי כי חובב הפך לחוקר בארכיון הלאומי של המדינה, בשכר, הבנתי: שמישהו דאג לתפעל אותו לאורך הדרך ולהמשיך לשלם לו שכר ע”ח המדינה כדי לבלבל את היוצרות ולהפוך את הקערה על פיה. גם לאחר ששופט מוועדת החקירה הממלכתית הגיש נגדו תלונה במשטרה על כך שהוא מסית ומדיח עדים ומאיים עליהן כי אם יעידו יבולע להם (כך למשל, מר חיים גיאת אויים על ידו).דבר לא נעשה.
למי שרוצה להבין, מקום העבודה החדש של חובב הפך לכר דשא לשיבוש הליכים. חובב הפך להיות חוקר ארכיונים. איפה בדיוק? דווקא במדור ילדי תימן החטופים והנעלמים. מי שיש לו שֵׂכל ישר בראשו, יבין כי הוא “סידר” את התיקים כך שייעלמו ראיות ויטושטשו העקֵבות של מי שעשוי להיפגע בעתיד מחשיפת המסמכים.
מה אומר חוק ועדות חקירה ממלכתית ?
בעקבות הראיון והשיחה שלי עם השר צחי הנגבי, הלכתי ‘לצלול’ בחוק וועדת חקירה ממלכתית וזה מה שמצאתי: בדקתי את סוגיית הסרת החיסיון עם חוק הארכיונים, ומצאתי שהסמכות להסרת החיסיון נתונה בידי שלושה שרים הנקבעים על ידי הממשלה (כיום: יובל שטייניץ, מירי רגב ואיילת שקד). יו”ר ועדת השרים צריך להיות שר/ת המשפטים. איכשהו הסוגיה של הסרת החיסיון חזרה לראש הממשלה נתניהו, והוא מינה את השר צחי הנגבי שיבדוק את העניין ויסיר את החיסיון על מסמכי ועדת החקירה הממלכתית בפרשת הילדים שנחטפו.
סעיף 10(ב) לחוק וועדות חקירה, מחִיל חיסיון מסויג לגבי ראיות שמסירתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, וכן ראיות שמסירתן עלולה לפגוע ב”עניין ציבורי חשוב״.
שני הטעמים הראשונים אינם רלבנטיים לענייננו, אלא רק הטעם השלישי. הוא מתייחס לחיסיון מפני הפללה עצמית. אי מסירת עדות בוועדת החקירה, עלול לסכל את הבירור של ״עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית באותה שעה״. גם ללא שימוש בחיסיון מפני הפללה עצמית, הדרך לטפל בדילמה זו היא באמצעות כלל ברירה בין חקירה ממלכתית לבין הליך פלילי, או לפחות באמצעות שימוש בחיסיון אפקטיבי שיגן על מי שמעיד בפני ועדת חקירה גם מפני שימוש עקיף וממה שנגזר בעדותו.
סעיף 14 לחוק ועדות חקירה קובע: ״עדות שנמסרה לפני ועדת חקירה או למי שהוטל לאסוף חומר כאמור בסעיף 13 , לא תשמש ראיה בהליך משפטי, חוץ ממשפט פלילי בשל מסירת העדות״.
סעיף זה נועד, כאמור, לענות על אחת הבעיות המרכזיות במערכת היחסים שבין חקירה ממלכתית לבין ההליך הפלילי – השימוש שניתן לעשות בעדויות שנמסרו לוועדת חקירה בהליך משפטי שבא לאחר החקירה הממלכתית ובעקבותיה.
הנחת העבודה של הקמת ועדה, היא שוועדת חקירה ממלכתית מבטאת ״העדפה לבירור מקיף ובירור של האמת״ (ראה ע״פ 2910/94 יפת (פרשת ויסות הבנקים) נגד מדינת ישראל, פ״ד נ(2) עמ’ 221, 357-379). בית המשפט קבע כי הדין בישראל מכיר באפשרות של הגשת כתב אישום לאחר חקירה ואפילו בעקבות חקירה ממלכתית, ולכן עצם העובדה שלהליך הפלילי קדמה חקירה ממלכתית – אפילו חקירה פומבית וקשה שהוליכה לסנקציות מרחיקות לכת כנגד הנאשמים – אינה מקימה הגנה מן הצדק או סיכון כפול. יש מי שיומר, שפרשנות מצירה זו שמאפשרת נקיטת הליך פלילי בעקבות העדות, עשויה למנוע מעדים למסור עדות מפלילה וּליַיתּר את תכלית החוק.
הגנה על פרטיות האומנם?
האם בדין הישראלי יש הגנות מפני לשון הרע ומפני פגיעה בפרטיות למי שמסר עדות בוועדת חקירה ממלכתית? העניין איננו חד-משמעי ואולי ניתן לומר דחוק, כפי שיתברר בהמשך .
ברוב שיטות המשפט מוּכּרת הגנה על עדים המופיעים בפני וועדות החקירה מפני לשון הרע, מפני פגיעה בפרטיות ומפני עוולות קרובות. יש מדינות שבהן נפסק כי החיסיון על עדים בהליך משפטי אינו חל על עדים בפני ועדת חקירה ממלכתית.
בישראל קיים ספק אם ההגנות הקבועות בסעיפים 13 (6) לחוק איסור לשון הרע וחוק הגנה על הפרטיות מאַמֵּץ ההגנות שבחוק לשון הרע. בישראל, על מנת שעדוּת בוועדת חקירה ממלכתית תוגן מפני תביעת לשון הרע, יש צורך לשנות את החוק. בשלב זה, הדרך היחידה להגן על עדים שהעידו בוועדת חקירה ממלכתית, היא במתן פרשנות מרחיבה שתוכל להחיל את ההגנות הקיימות בחוק לשון הרע גם על עדות בפני ועדות חקירה ממלכתית .אולי זו הסיבה שהמדינה שמינתה את השופט קדמי לעמוד בראש הוועדה ביקשה להפעיל את החיסיון לעוד 70 שנה, ובפועל למעלה ממאה ועשרים שנה מזמן האירועים של חטיפת הילדים .
השאלות שצריכות להטריד אותנו כחברה מתוקנת הן: מי מפעיל ופועל מאחורי הקלעים ונתן הוראה להטיל חיסיון במקום שאינו נדרש? מי אלה שמנעוּ את בירור האמת והוֹשבת האשמים לדין כבר בשנות ה-50 וה- 60 , ובכוונת מכוון דחקו את הבירור או את הבדיקה רק לאחר חקיקת חוק האימוץ ואת הקמת ועדת החקירה הממלכתית לסוף המאה העשרים (1995)? היה מי שאמר: ״בעוד 70 שנה, את מי זה יעניין?״
וכיום, הטענה בצורך הגנה על המאומצים היא למעשה עוברת כחוט השני עוברת מאז שהמחוקקים של תחילת שנות החמישים והשישים ביקשו להיתלות בה. הם חוקקו את חוק האימוץ בסוף שנות השישים, כדי למנוע כל אפשרות שההורים והמשפחות של הילדים החטופים יוכלו לראות אותם ולדרוש אותם חזרה ואף להעמיד לדין את אלה שביצעו פשע כנגד האנושות. מי שינבור ימצא כי לחלק מחברי הכנסת של אנשי מפא”י ומפ”ם היה בני זוג ו/או בני משפחה שהיה להם יד ורגל בפשע .
מדינת ישראל חוששת שבירור האמת ומאחריות הנובעת ממנה:
האחריות הפלילית יכולה להיות מבוססת גם בהיעדר כל “כוונה”. כך כשמדובר ב”אדישות”, ב”קלות דעת”, ב”עצימת עיניים”, או אפילו כשמדובר ב”רשלנות” בלבד. קל וחומר כשלא מדובר באחריות פלילית אלא באחריות אדמיניסטרטיבית או אזרחית. הדוח של וועדת החקירה ההממלכתית מתעלם באופן צורם מהאפשרות של אחריות שאינה מבוססת על כוונה. בהתעלמות זו עשו להם חברי הוועדה חיים קלים. בנוסף, הדוח מתעלם מהאפשרות של חטיפה מכוונת שלא אורגנה על ידי הממסד, אלא על ידי אנשים פרטיים, בעוד הממסד אדיש או עוצם עיניו ומאפשר זאת, או — לכל הפחות — רשלן.
סוף דבר הכול נשמע :
נמצאנו למדים, שהשימוש בחיסיון על חומרי החקירה שנעשה בפרשת חטיפת ילדי עולי חוטאת לבירור האמת. שזו מטרתה של הקמת וועדת החקירה הממלכתית כאשר ניתן לאלו שפשעו מטריה של חסינות של כמעט 120 לחסות בצלו של החיסיון על פי חוק מבלי להיות מובאים לדין. מי שמעוניין להתעמק, יקרא את המאמר של פרופ’ בועז סנג’רו שבו כתב על ועדת החקירה הממלכתית בפרשת חטיפתם של ילדי עולי תימן: “באין חשד אין חקירה אמתית”. כלומר, אם אין במי לחשוד, גם לא תהיה חקירה כדי למצוא את האשמים, ובוודאי לא את הילדים החטופים.
כפי שציינו לעיל, נמצאו תעודות פטירה חתומות על ידי רופאים, מוכנות מראש ללא שם הילדים, וכן צַוֵוי אימוץ חתומים ע”י דיינים ושופטים ללא שם הילדים וללא שם האם. תסכימו איתי שזה מוזר. לא ?
וראוי לדעת, כי 17 ארכיונים שהיו בהם אלפי מסמכים הנוגעים לעניין הילדים החטופים ומשפחותיהם, הושמדו. זאת, למרות שוועדת החקירה הממלכתית דרשה לדאוג לשמירתם. וצריך לחקור ולשאול: מי מסוגל לשרוף ולהשמיד 17 ארכיונים של המדינה מבלי שמישהו מן הפושעים יובא ויועמד לדין? וועדת החקירה פטרה את העניין באמירה אגבית: השמדת המסמכים ו/או שריפתם בדיוק לאחר שנדרשו למסור אותם אירעה כתוצאה מ״תקלה מנהלתית״. אתם מאמינים לזה ?
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
