אם אהוד אולמרט ושותפיו סבורים ששאלת הגבולות היא קלה, המסקנה הנובעת מכך שהם מוכנים לזנוח את היסודות הבסיסיים ביותר של המימד הטריטוריאלי של בטחון מדינת-ישראל בתשובה לשאלה “מה הנושא החשוב ביותר שהממשלה הבאה צריכה לטפל בו”, בסקר של הפרופ’ קמיל פוקס שהתפרסם לאחרונה ב’הארץ’, היה רוב ברור (47%) לאלה שענו “בטחון המדינה והמלחמה בטרור”.
לאור זה ראוי לחזור ולבדוק כמה מהמושגים הנוגעים במישרין או בעקיפין לתחום הביטחון הלאומי שלנו. והכוונה היא לצד הפרגמטי הביטחוני, שלעתים דומה שכמעט שנמחק, שלא בטובתנו, הן מהוויכוח הציבורי בתוכנו והן מההתדיינויות המדיניות והדיפלומטיות עם גורמי חוץ. חלק מהאשמה לכך מוטל לא רק על אלה המתעלמים ביודעין או שלא ביודעין מהאינטרסים הישראליים החיוניים, או על כאלה המטפחים אשליות שווא לגבי אפשרויות השלום עם אויבינו – אלא גם על מי שאומר “זכותנו על הארץ הרי איננה ניתנת לערעור – מה לנו לעסוק, אם כן, בטיעונים ביטחוניים או אסטרטגיים?”
הסעיף הראשון שיש לדון בו מתייחס לפלוגתא שבין המושגים “גבול השלום” ל”גבול ביטחון” או “בר הגנה”. ההבדל בין השניים הוא ברור: בעוד שיציבותו של “גבול השלום” מותנה ברצונו או ביכולתו של הצד השני לקיימו – זה השני, גבול הביטחון, הינו בראש ובראשונה פונקציה של רצוננו ונחישותנו, וכמובן יכולתנו, במובן הרחב של המילה, להגן עליו, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני והדיפלומטי. זאת ועוד: איננו נמצאים באירופה אלא במזרח תיכון בלתי-יציב מבחינה פוליטית ודמוגרפית, ורצחני וקיצוני מבחינת המטרות האידיאולוגיות והשיטות הרווחות בו. הסכמי שלום יציבים ובני-קיימא תלויים הן בשותפות אינטרסים והן בשותפות ערכים. הסכמי השלום של ישראל עם ירדן ועם מצרים אומנם מושתתים על שותפות של אינטרסים (לפחות מנקודת המבט של שליטיהן), כולל בשאלת הטרור, ובשל כך הם עמדו עד כה במבחנים, כגון שתי מלחמות לבנון ושתי האינתיפאדות. ואולם מהבחינה הערכית, רב ההבדל מהמשותף, ולכן אין ערובה שהסכמי השלום הקיימים, או הסכמים דומים, אם יהיו, עם מדינות ערביות אחרות, יהיו תמיד חסינים בפני מבחנים אחרים, ובפרט אם יתרחשו במדינות אלה חילופי שלטון. ואכן, בשני ההסכמים הנ”ל שנחתמו על-ידי ממשלות בראשות הליכוד (מצרים) והעבודה (ירדן), אכן נשמר העיקרון של גבולות ביטחון – בין אם בסיני ובין אם בבקעת הירדן. בהקשר זה יש להזכיר גם את המגעים המוקדמים למו”מ עם סוריה בתקופת כוהנתו של בנימין נתניהו כראש-ממשלת ישראל – שאף הם התבססו על שמירת היתרון האסטרטגי בידי ישראל. גם אם הרמה תפורז, הרי שביטול הנוכחות הצבאית והמודיעינית של ישראל בה, ובפרט זו שבחרמון, יהפוך אותה לשטח היערכות ומעבר נוח לתוקפנות כלפי ישראל מצד חזית מזרחית פוטנציאלית.
אך ראשית ל”חזית” הקרובה עוד יותר, הן מבחינת הסמיכות הגיאוגרפית והן מבחינת לוח-הזמנים. ראש הממשלה אולמרט הצהיר בהתייחסו לתהליך “אנאפוליס” שסוגיית הגבולות היא “הקלה ביותר”, ואבו-מאזן החרה החזיק אחריו כשהוא מאשר, שבעניין הגבולות הפלשתינים וישראל “קרובים יותר מבכל עניין אחר”. אם זה כך, הרי שיש מקום לדאגה, שכן דווקא זו היא אולי הסוגייה הקשה ביותר – אלא אם כן מזלזלים באחד ממרכיבי היסוד של הביטחון הפיזי של מדינת-ישראל. גם אם תתהווה ביום מן הימים ישות פלשתינית בחלקים של ארץ-ישראל, לא זו בלבד ששיירים לא מבוטלים של הפלשתינים, כלומר ערביי ישראל, ימשיכו להימצא בתוך המדינה היהודית – אלא שקווי-ההגנה המינימליים, או העומק האסטרטגי המזערי של ישראל, על היבטיהם הגיאוגרפיים והטופוגרפיים, נמצאים לכל אורכו ורוחבו של השטח שעלול להימצא בידי הפלשתינים.
באשר לפלשתינים – גם אם תיווצר שותפות אינטרסים מסוימת בשאלות כמו כלכלה, תיירות, אקולוגיה ומקורות המים, אין כל סיכוי לשותפות ערכית בין הצדדים. עצם העובדה ששום גורם פלשתיני איננו מוכן לדון בפשרה טריטוריאלית אמיתית, ושאף המתונים כביכול שביניהם, כמו מחמוד עבאס (“אבו-מאזן”), שהצהיר שלא יסטה מ”רעיונותיו ועקרונותיו של יאסר ערפאת”, כולל בעניין מה שקרוי בפיהם “זכות השיבה” של הפליטים – מעידה על התהום העמוקה שבין מושגי השלום שלנו ושלהם.
עובדות יסוד אלו היו מקובלות על רוב הגורמים הבינלאומיים שהתייחסו לשאלת הגבולות מאז 1967; מנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם והרוב במועצה שתמך בה קשרו נסיגות ישראליות מ”שטחים” בשיקולי ביטחון; הסכמי “וואי” מאוקטובר 1998 התייחסו לסוגייה הביטחונית, כמו גם “מפת הדרכים” של “הרביעייה הבינלאומית”, על אף חסרונותיה הרבים, השאירה את עניין הגבולות פתוח. יותר מכל עמדו העקרונות הנ”ל באופן ברור במוקד הסכמי ‘קמפ-דיוויד’ מ- 1978. האיזכור בהם ל”אזורי ביטחון מיוחדים” מתייחס לאזורים האסטרטגיים ביהודה ושומרון בהם הייתה צריכה להיוותר נוכחות ישראלית גם לאחר הקמת האוטונומיה הפלשתינית המתוכננת.
זלזול בממד הקרקעי
אם אהוד אולמרט ושותפיו סבורים ששאלת הגבולות היא קלה, המסקנה הנובעת מכך שהם מוכנים לזנוח את היסודות הבסיסיים ביותר של המימד הטריטוריאלי של בטחון מדינת-ישראל – ודווקא בשעה שברור לכל, כולל לגורמי המודיעין הישראלים, שנסיגה ישראלית מרוב שטחי ה”גדה המערבית” פירושה מסירתם לידי החמאס והפטרון האיראני שלו. יהיה מי שיטען שבמלחמה המודרנית, ובמיוחד בעידן הטילים, אבד הכלח על מושגים כגון “גבולות ביטחון” או “בני-הגנה”, מחסומים פיזיים, וכיו”ב. אך הטיעונים הנגדיים נשארו בתוקפם: “מלחמות מודרניות” פירושן לא רק טילים אלא גם התמודדות הולכת וגוברת עם כוחות גרילה וטרור, שלגביהם המימד הטריטוריאלי בצד זה המודיעיני חשוב מתמיד.
יחד עם זאת “גבולות בני הגנה” ולו האידיאליים ביותר, אינם יכולים או צריכים להיות תחליף לעוצמה צבאית מירבית וליתרון איכותי בכל התחומים, או להגנה אקטיבית ולפעולות מנע יזומות.
אמת, אין להתעלם מכך שהמלחמות משנות צורה. המלחמה בת-זמננו הינה תשבץ, מערכה מתמשכת של שתי וערב של עימותים וסכסוכים, כשהשגת שלום או הסדרי-קבע למיניהם אינם בהכרח לא המטרה ולא התוצאה שלה. הפרופסור–המשפטן האמריקני פיליפ בוביט, איש המועצה לביטחון לאומי של הנשיא קלינטון, מסביר בסיפרו החשוב החדש ‘טרור והסכמה: מלחמות למאה ה-21’ כי ארגוני הטרור בימינו מחקים את שיטותיהם של קונצרנים כלכליים בינלאומיים הפועלים באמצעות שלוחות מקומיות ואוטונומיות-למחצה המפוזרות על פני תבל. לדעתו אין זו אלא שאלה של זמן עד שגורמי-טרור אלה יניחו ידיהם גם על אמצעים גרעיניים או על פריטי נשק אחרים להשמדה המונית.
הוא קורא, איפוא, לעולם הדמוקרטי, ובפרט לארה”ב ולאירופה, שלא לאחר ולהתארגן בכל האמצעים, לאו דווקא על-פי הנורמות או המסגרות המיושנות, אל מול האיום החדש הזה. נקודה נוספת שמעלה הפרופ’ בוביט ושבוודאי גם חשובה מבחינת ישראל – היא חוסר הרלוונטיות של רבים מסעיפי אמנת ג’נבה במלחמה נגד הטרור החדש. במידה רבה, ישראל כבר מתמודדת עם המציאות הזאת, ששר ההגנה האמריקני גי’טס קורא לה – Irregular wars, כלומר בתרגום חופשי “מלחמה בלתי סדירה”, אך מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שהיא לא הסיקה עדיין את המסקנות המתחייבות מכך. ברם, חשוב להדגיש פעם נוספת שלא המסקנות שלנו מהמלחמה, ולא הדברים של פרופ’ בוביט מבטלים את חשיבותו של המימד הקרקעי בבטחונן של מדינות, אלא מאשרות אותה.
התנגדות רב-לאומית לאיראן
אך אם מדובר בישראל ברור שבמצב הנוכחי האיום החמור ביותר שנשקף לביטחונה ועצם קיומה הוא המאמץ האיראני המתקדם לפתח נשק גרעיני. לישראל יש אמצעים להגן על עצמה בכוחות עצמה גם נגד האיום הזה, אף שבהתחשב בהיקפו העולמי של האיום האירני עדיף שגם הפעולות נגדו תהיינה בעלות אופי ותוכן רב-לאומיים. בקונטקסט הזה, או ליתר דיוק, גם בקונטקסט הזה הקשרים האסטרטגים עם ארה”ב יישארו גם בעתיד מרכיב חשוב בבטחון ישראל – ויש לעשות מאמץ להרחיבם ולשדרגם. גם ליהודי אמריקה, על אף מספרם הקטן יחסית, יש חשיבות אסטרטגית מבחינת ישראל, הן בגלל משקלם הסגולי בקרב הציבור האמריקני, בכלל, והן בגלל מעמדם בקרב מקבלי ההחלטות הפוליטיים.
היבט חשוב נוסף מבחינת יכולתנו לעמוד במשימות הביטחון קשור בחוסן הלאומי הכולל של העם בישראל. נקודה מרכזית בעניין זה היא החינוך, בכלל, והחינוך לשירות הצבאי, בפרט. אין זו משימה פשוטה באווירה הנוכחית, אך המערכת החינוכית על כל רבדיה חייבת להעמיד את צה”ל ואת גאוות השירות בו מחדש במקום הראוי בסדר הקדימות ההכרתי והערכי של עם ישראל. להאדרת יוקרתו של צה”ל אין כל קשר עם “מיליטריזם” כביכול, אלא שזה תנאי חיוני לקיום והישרדות.
עוצמתנו הצבאית על כל מרכיביה וביטוייה ואיכות הנהגתנו הן שתדונה לתבוסה כל התקפת אויב. וכאילו להשלמת התשובה, גם לגבי אלה שהשתתפו בסקר שהזכרתי בראש המאמר, ראוי להזכיר דברים שאמר משה ב-1969 לבוגרי פו”ם: “נראה לי כי כבעבר כן גם עכשיו התשובה לשאלה ‘מה יהיה’ חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפני קשיים, ביכולתנו להתמודד – יותר מאשר בציפיות לפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק יותר מאשר לקביעת לוח-זמנים להשגת המנוחה והנחלה”. והוא המשיך: “העם היהודי ניחן בשני ‘אמצעים’ שאיפשרו לו לעמוד במאבקיו הבלתי פוסקים. האחד הוא האמונה והשני הוא ה’אל תירא’ (עבדי יעקב), שהוא הבסיס והתנאי ליכולת לעמוד במאבק ול’כי יכל נוכל לה’ – בכל הדורות ובמצבים המשתנים”.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
