פורסם במוסף לשבת של עיתון מעריב ובאתר NRG
הגיע הזמן לדבר על החלוקה שבין ימין ושמאל. ובעיקר לשאול איך בחלוקה זו הפך הימין לבעיה? לסטייה? לסכנה? ואיך זה שבישראל הגישות האוריינטליסטיות שפגו מן העולם, או לפחות מן הדיבור הלגיטימי על העולם, מקבלות שוב ושוב חיזוק כשמדובר ב”ימין”. המאמר של יונתן שם אור “האליטה בישראל נשארה בשמאל” היא עוד דוגמא מפורשת לגישה זו.
שם אור שואל את עצמו לכאורה שאלה עקרונית: איך זה שימניים לא מצליחים להתקדם “באמת” בחברה שלנו? איך זה שהם אינם הופכים לאליטה? לגישתו, הימנים לא מסוגלים להיות אליטה. הם לכל היותר יכולים להיבחר על ידי ההמון אבל לא להיות פרטים איכותיים; אמנים, עיתונאים.
הימין מתואר כמסורתי, נתון לגורל, לכוחו של “הטבע”, עני, קנאי פוליטית. הימין הוא ההוא מעיירת הפיתוח, ואם כבר עיירת פיתוח אז הוא בוודאי עני, ואם עני אז גם מזרחי. הימין הולך אחורה והשמאל מבשר קידמה. הימין הוא סם להמונים והשמאל הוא מזור לאינדיבידואלים הביקורתיים. הגישה המזעזעת הזו שבשמה הוא מפעיל על הימין את כל הסטריאוטיפים הגזעניים הייתה ממלאת את כיכר רבין, אם במקרה במקום “ימני” היה נכתב “שחור” או “ערבי”. אבל כאן זה נתפס כעוד פולמוס לגיטימי שבין ימין ושמאל.
נניח שהשאלה הייתה נשאלת על קבוצה חברתית אחרת. נשים למשל. לפי נתונים של דוח שדולת הנשים מ-2007 נמצא בין השאר כי כ-40% מהנשים המועסקות עובדות במשרה חלקית; רק 14% מחברי הכנסת הן נשים; רק 15% מהדירקטורים; רק 23% מכתבי החדשות; רק 23% מהמרואיינים בתוכנות אקטואליה; ואפילו בסיקור תחום החינוך שבו מהוות נשים כ- 90% מהמועסקים, יש לגברים ייצוג רב יותר של 60%.
למה? התשובה של שם אור תהיה: הן לא מסוגלות. זה עניין של זהות קבוצתית ואישית שנשים מחזיקות, שאינה מאפשרת להן להיות אליטה. זה בטבע שלהן. זה חלק מהזהות שלהן להיות פחות מיוצגות, להשתכר פחות מגברים ולא להתקדם. נשים, בביוגרפיה הפרטית שלהן הן יותר מסורתיות, מעדיפות משפחה על פני קריירה. וגברים נולדו להיות מנהיגים. הם מייצגים היגיון וקדמה.
שיהיה קריקטורה. בלתי רהוט. בלתי משכיל
כל שיעור בסיסי בסוציולוגיה או בתקשורת מלמד שפערים חברתיים יכולים להצטמצם על ידי אפליה מתקנת ולא על ידי הטלת האחריות על הפרט המוחלש. המחקרים מלמדים עוד שגם כששיעור הייצוג של נשים למשל עלה בתקשורת, עדין הייצוג הסטריאוטיפי שלהן לא השתנה. כלומר, לא די בשינוי כמותי. הבעיה היא בתפיסה האיכותית. במילים אחרות, זה שהימין מיוצג בכנסת עדין לא בהכרח מקנה לו הון תרבותי לקבל ייצוג הולם בתקשורת ובאקדמיה.
אפשר גם להציג טיעונים לגופו של עניין, שיסתרו את התפיסה של הימין כקיצוני וקולקטיביסטי. למשל לשאול, מדוע הרצון לפנות את רמת הגולן על כל אלפי התושבים שחיים שם כבר 42 שנים הוא פחות קיצוני מהסירוב לתת לסוריה שטחים ששלטה בהם רק 19 שנים? ומי קבע שדבקות אובססיבית בוויתור על כל האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל מול הפלסטינים, טרם שהחל בכלל משא ומתן להסדר קבע, היא פחות משיחית ממי שאומר לשמור משהו לדיונים עצמם? ובעניין הנטיות הקולקטיביות, אפשר רק להזכיר כי מי שנשא את דגל הקולקטיב ההומוגני של כור ההיתוך הייתה מפא”י. מי שדאג להכחיד כל סממן עדתי ופלורליסטי שסיכן את אידיאל הצבר הלבן האשכנזי, היה השמאל (אחוז הליברליות).
אבל זה לא רק עניין של תכנים. זה עניין של ייצוג. של שפה. שפה שמזהמת כל חלקה טובה של שינוי. שפה שמלמדת שגם היום אחרי יותר מ-30 שנים, אחרי המהפך של בגין, עדין הסטריאוטיפ קיים, ובשמו מרשים לעצמם חלקים מן השמאל להציג את הימין כ”טיפש”, מסוכן, מסורתי וקיצוני. בעיקר מדובר בסטריאוטיפ שבו לימין יש מינימום ייצוג ומקסימום האחדה.
כמעט בכל אמצעי תקשורת תמצאו ייצוג הטרוגני של השמאל: שמאל-מרכז, שמאל-ציוני, שמאל-קיצוני, שמאל- כלכלי, שמאל-אנטי ציוני. ועבור הימין שמהווה לפחות 60% מהעם, מספיק נציג אחד. ואם אפשר שהנציג הזה יענה על הדימוי שהשמאל מייחס לו. שיהיה קריקטורה. בלתי רהוט. בלתי משכיל. ולא, זה לא שאין ימנים ראויים ומוכשרים בכל קשת התפקידים. אלא שאם נביא ימני כזה, איך נוכל להציג אותו בתור הימין? מי יאמין? הימין אמור להיות אחיד וקיצוני.
זהירות, ועדה ימנית לפניך
לא מזמן קיבלתי פנייה מעמית באקדמיה שאמר לי: “אולי תכתבי משהו על איך זה להיות אקדמית ולהחזיק בדעות קצת שונות?” מרמז על דעותיי הימניות. הוא בסך הכל רצה להיות “פוליטיקלי קורקט” לתת במה לימניות שבי. אבל בשפה כל כך נקייה וזהירה העלה בדיוק את אותה השאלה של שם אור: “איך זה?” בכל זאת מדובר במשהו חריג שצריך לשאול עליו. לא? הרי לא נולדת אליטה, והרי את אחת מהטריבונות (לא?). איך זה שאת בכל זאת הופכת לאחת מאיתנו, ל”אליטה”? ואיך את ממשיכה להיות גם ימנית? וכך, גם כשיש ימנים רבים שנמצאים באליטה או עשו דרכם לשם, כמו קבוצות מוחלשות אחרות, הם לא תמיד זוכים למיקום הנקי של “השמאל-האשכנזי-העשיר”. הם יכולים להיות: אקדמאי-ימני או רופא-ערבי או אשת-קריירה.
ואם רוצים להיות קונקרטיים, די להתבונן שוב בכותרות העיתונים השבוע כדי להבין. “הימין כבש את הוועדה למינוי שופטים”, נאמר. אפשר היה לטעון נגד הפרת האיזון, שהתבסס על הסכמה רבת שנים, כי האופוזיציה בוחרת את הנציג מטעמה ללא התערבות הקואליציה (למרות שמקרה דומה היה כבר בכנסת הקודמת). אפשר גם היה לטעון נגד העמדות שמחזיקים הפוליטיקאים שבוועדה מול עמדת מערכת בית המשפט (גם כאן, הרכב דומה היה בכנסת הקודמת).
אבל לא, הביקורת שנבחרה הייתה “הימניות” של הוועדה. אורי אריאל הימני, שנבחר במקום בר-און מכתים את הוועדה. כלום חבר כנסת ימני אינו יכול להשתתף בהליך בחירת השופטים? וחבר כנסת מקדימה או ממרצ הוא בהכרח ראוי? זה לא ויכוח ענייני. זו הוקעה. זו דמוניזציה. זה שוב אותו סטריאוטיפ שמסרב למות.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
