סיפורו הקצר של הסופר האמריקאי אדגר אלן פו “המכתב הגזול” מספק את המשל הטוב ביותר כדי להבין מדוע אפשר להטעות כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן.
בסיפור, מכתב חשוב וסודי נגנב על ידי פושע מתוחכם. המשטרה עורכת חיפוש קפדני ויסודי בדירתו של הגנב, אך לשווא. איך הגנב הצליח להטעות את המשטרה? פשוט מאוד: במקום להחביא את המכתב הוא דווקא הבליט אותו. המשטרה לא מצאה את המכתב הגזול כי היא לא עלתה בדעתה שהמכתב אינו חבוי.
אנשים רבים שואלים את עצמם מדוע ממשלות הימין בישראל לא מיישמות את המדיניות שלשמה הן נבחרו, ומדוע הן מאמצות את הרטוריקה של השמאל. מדוע, למשל, בנימין נתניהו תומך פומבית בהקמתה של מדינה פלשתינית בניגוד למצע של מפלגתו? מדוע ממשלתו עלולה לפול בעוד מספר חודשים אם היא תציית להוראת בג”ץ לפנות מאחזים? ומדוע חברי כנסת ושרים מן הליכוד מצטרפים לקריאת השמאל לשמר את שיטת השכפול העצמי של בית המשפט העליון?
לתעלומה זו ניתנה תשובה על ידי הפרופסור מנחם מאוטנר בספרו “משפט ותרבות בישראל בפתח המאה עשרים ואחת.” השמאל הישראלי איבד את המונופול השלטוני שלו עם ניצחון הימין בבחירות של 1977, ומאז הוא משמר את השפעתו תוך אחיזה במערכת המשפט, בתקשורת, ובאקדמיה. בבית המשפט העליון, השופטים ממונים על ידי השופטים, והם העניקו לעצמם את הזכות לפסול חוקים “אנטי-חוקתיים” (על אף שאין למדינת ישראל חוקה). ה “אקטיביזם השיפוטי” של אהרון ברק קבע כי אם הרוב בכנסת מחוקק חוקים בניגוד לרצון ולערכים של “הציבור הנאור”, הרי שיש לבטל את החוקים האלו באמצעות שופטים שמונו על ידי שופטים.
באקדמיה, כמעט ולא קיימת אפשרות שמרצה בעל השקפת עולם שמרנית יקבל קביעות במדעי החברה ובמדעי הרוח, חוץ מאשר באוניברסיטת בר-אילן. לעיתונאי ימני שיצא מן הארון הפוליטי נותרים רק את מקור ראשון ואת ישראל היום.
הצעות החוק האחרונות (על החרם, על מימון עמותות, על מינוי שופטים, ועל לשון הרע) מראות לכאורה כי הימין הישראלי מצא סופסוף את “המכתב הגזול” והתחיל לפעול כדי למשול על פי רצון הבוחר. אך למעשה, ולצערי, הימין רק מוכיח בינתיים שהשמאל יכול להיות רגוע.
חוק החרם, למשל, היה אמור להרתיע את פעילי השמאל מלהשתתף בחרמות נגד ישראל. אך על פי אותו חוק, אוניברסיטת בן-גוריון יכולה לכאורה לתבוע פיצויים כספיים מתנועת אם תרצו בשל קריאתה (הצודקת בעיניי) של אם תרצו לתורמי האוניברסיטה להקפיא את תרומותיהן עד שהחוג לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון יפסיק לעסוק באינדוקטרינציה. באשר לתיקון חוק לשון הרע, הוא עלול לפגוע יותר בעיתון כמו מקור ראשון (הימני) מאשר בעיתון כמו ידיעות אחרונות (השמאלני).
לא זו בלבד שהימין הישראלי יורה לעצמו ברגל, אלא שהוא נוטש בעקביות את המגרש הרעיוני. מרכז שלם היה אמור לייצר הוגי דעות שמרניים, אך הוא נעלם מן הזירה הציבורית בשל עיסוקו הבלעדי בהקמת הקולג’ שלו -עד כדי כך שהוא החליט להפסיק לפרסם את כתב העת “תכלת.” ייתכן שהקולג’ של מרכז שלם יצליח לייצר הנהגה אינטלקטואלית אחרת, אך נוכל לדעת זאת רק בעוד כעשרים שנה. כתב העת “נתיב” נסגר לפני כשנתיים ונותרים רק “האומה” (כתב עת איכותי ללא ספק, אך שמשכנע את המשוכנעים), ו “מראה” (שמופיע רק באינטרנט). המחקרים האיכותיים של מרכז בגין-סדעת יוצאים בקושי ממגדל השן האקדמי, והציבור כמעט ולא שומע על הפרסומים החשובים של המכון לאסטרטגיה ציונית.
השמאל הישראלי בהיסטריה, אך למען האמת אין לו ממה לדאוג. אחיזתו האיתנה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה כמעט לא נפגעה והיא גם לא תפגע כנראה בשנים הקרובות. זאת מכיוון שלשמאל הישראלי יש נכס שהוא גם בולט וגם בלתי נראה בדיוק כמו המכתב הגזול של אדגר אלן פו: בישראל, השמאל מטיל אימה על הימין.
ה “נסיכים” הזקנים של הליכוד גדלו עם תסביך נחיתות כלפי השמאל. הם פוחדים מעיתון הארץ ומן ההאשמה שאינם מכבדים את שלטון החוק. הם זקוקים להערכה ולהכרה מן הברנז’ה. הרי איך פתאום נהפך מנחם בגין בעמודי עיתון הארץ מפשיסט לדמוקרט? כדי להעביר מסר לבנו: תמשיך להיות ילד טוב ולהשאיר את בית המשפט העליון בידינו.
ציפי לבני היא הדוגמה האולטימטיבית של קל משקל אינטלקטואלי שחש יראת כבוד לשמאל. לבני הפכה לדוברת של עיתון הארץ לא מכיוון שהיא גלתה פתאום שיש ערבים ביהודיה ושומרון, אלא מכיוון שחסר לה את האינטלקט הדרוש כדי לעמוד איתן מול היורא של השמאל.
הימין הישראלי צריך לייצר אינטלקטואלים. זוהי אומנם המטרה של המכללה למדינאות, של תנועת אם תרצו, של קרן תקווה, ושל הקולג’ של מרכז שלם. אלו בהחלט יוזמות ברוכות שמסתכלות על היער ולא על העץ. אך העובדה שהימין הישראלי גילה את המכתב הגזול יותר משלושים שנה לאחר נצחונו האלקטוראלי נותנת לי את ההרגשה הלא טובה שהשמאל יכול להירגע.
ד”ר עמנואל נבון הוא מרצה באוניברסיטה ומועמד על משבצת העולים ברשימת הליכוד לכנסת ה- 19.
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
