מה פספסנו ולאן אנו מוכחרים לפנות עבור חיים טובים יותר בארץ הזאת
לפני פחות מחודש מדינת ישראל חוותה את אחד האירועים שיכל היה להיות מהמשמעותיים בהווי האזרחי שלה “מהפיכת הקוטג'”. הרבה צקצקו בלשונם באומרם שהקוטג’ הוא רק קצה הקרחון וההשפעה של ההורדה במחירים אינה שווה את כמות הרעש והצלצולים שליוו את המהפכה. אך זו הייתה הפעם הראשונה הזכורה לילדת שנות ה-80 הזו שחרם צרכני, חילוני, שהחל מהאזרח הקטן, הצליח להשפיע על מדינה שלמה ויותר מזה, הצליח להשפיע גם על בעלי ההון. בפעם הראשונה לקח האזרח הקטן אחריות על גורלו ואמר זהו! עד כאן! ובאקט צנוע של לא לקנות את הקופסה עם הגבינה הגושית ישראל חוותה את מה שהיה יכול להיות נקודת המפנה בדיון הציבורי. לרגע היה נדמה שהכוח עובר לידי האזרחים והינה כשנדמה היה שנבנה כאן כדור שלג שלא ניתן יהיה לעצור אותו, החום של סוף יולי בתל אביב מוסס את האשליה.
מחאת “יוקרת מחירי הדיור” הייתה יכולה להוביל את המהפכה הצרכנית עוד כמה צעדים קדימה. היא הייתה יכולה להתמקד בחרם כללי על הבנקים שהרווח שלהם על כול דירה שנקנת מספיק לקנות דירה נוספת ובאותה ההזדמנות גם להילחם בעמלות השערורייתיות. היא הייתה יכולה להתמקד בדרישה הלגיטימית של אספקת תשתיות נאותות לפריפריה ותחבורה ציבורית כדי לאפשר שוויון הזדמנויות (חברתי ותעסוקתי) גם לאלו שידם אינה משגת לגור במרכזי הערים. אך במקום לעודד פתרונות שבהם האזרח הקטן לוקח אחריות על מעשיו מפתח תודעה של כוח צרכני ומשפיע על המציאות שלו, הרימה את ראשה שוב כביכול “המחאה החברתית” שמניחה את כל האחריות ובכך גם את כל הכוח בידי הממשל ומקדמת אינטרסים צרים. “מחאה חברתית” שדורשת את הדם שבעזרתו תוכל לכתוב את הסיסמאות שלה כדי שבעוד חצי שנה תוכל לקצור את הפירות לתהליכים שהחלו שנים לפני ולטעון שהשינויים הם פרי ההשתוללות האלימה שלה. שינוי סדר העדיפויות מבלי באמת לקבוע אחד כזה. “מחאה חברתית” של “שינויים חברתיים” בזבנג וגמרנו. הדגלים האדומים שוב הוצאו לרחובות והכיכר הומה בני אדם כולם זועקים כאיש אחד סיסמאות מנוגדות. שוב אין זו אחריותנו, זו הממשלה. אין אנו צריכים לספק פתרונות אלא האח הגדול צריך לספק את כל צורכנו מהלידה עד המוות. אנחנו גם לא צריכים להגדיר מה מפריע לנו, אנחנו רק צריכים להצביע ולצעוק “הם אשמים”.
מחאת הקוטג’ החמיצה ואנו כאזרחים איבדנו שוב את האמון ביכולות של עצמנו ליצר לחץ על בעלי ההון. לצאת לכמה שעות ולצעוק ברחובות זה כן, אבל לעשות מעשה שידרוש מאיתנו לשנות את שיגרת חיינו זו כבר לקיחת אחריות וזה כבר מוגזם. שהממשלה תחוקק חוק נגד זה. חזרנו להתנגחות של מחנה “השמאל החדש” נגד הימין. כן, ככה פספסנו את האפשרות ליצר סוג חדש של שיח וסוג חדש של עשייה ציבורית בה שינויים חברתיים מתבצעים בלי לחסום רחובות ובלי התערבות משטרתית. זה מצטלם פחות טוב, אבל זה היה יכול להבטיח חברה בריאה יותר
אתר "ליכודניק" הינו אתר לסיקור פוליטי. האתר עושה את כל המאמצים לאתר זכויות על תמונות וסרטונים. אולם, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
