החינוך זה לא SMS/מאת : אלי חזן

	הקשר בין הוצאה לתוצאה בחינוך הישראלי. גרפים

כמדי סתיו מלווה תחילתה של שנת הלימודים בטענות ולפיהן ההידרדרות במצב החינוך בישראל מקורה בקיצוצים התקציביים של השנים האחרונות. על פי גישת הספין לשכתוב ההיסטוריה, הכל החל עם עבודה שהוצגה בשנת 2000 לממשלת ישראל, בראשות אהוד ברק, על ידי צוות שבראשו עמד פרופ’ חיים בן-שחר, שבו הייתי חבר. הצגנו לפני הממשלה את תמונת-העל הכלכלית-חברתית במדינת ישראל, את המגמות ארוכות הטווח, על בעיותיהן והשלכותיהן, ואת שינויי המדיניות העיקריים הנדרשים.

אם צריך למצות את עבודתנו במסר אחד, הריהו זה: המגמות שנוצרו מאז שנות ה-70 לא נבעו מהוצאה ציבורית נמוכה מדי אלא מסדר עדיפויות בעייתי, במשך שנות דור, ביחס להקצאת משאבים.

אחד התחומים שנסקרו היה החינוך. מצאנו שבשנות ה-90 ההוצאה לחינוך לתלמיד בישראל היתה גבוהה ביחס למקובל במדינות מערביות אחרות (לאחר תיקון שהתחשב בהבדלים ברמות החיים בכל מדינה), בעוד שרמת הידע של ילדי ישראל במתמטיקה ובמדע היתה נמוכה מאוד ביחס לאותן מדינות מפותחות.

לנוכח ההשלכות של עובדה זו על יכולתם העתידית של הילדים להתמודד בשוק תחרותי, המלצנו לממשלת ישראל לא לקצץ בהוצאות – כך שישקפו את רמת החינוך הנמוכה – אלא לבצע רפורמה כוללת במטרה להעלות את רמת החינוך ולהתאימה להוצאה הגבוהה.

זמן קצר לאחר מכן, פירסמתי ממצאים נוספים בעניין מיקומם הגבוה של ילדי ישראל במבחנים בינלאומיים שנערכו בשנות ה-60 – עובדה שהצביעה על ירידה תלולה ברמת החינוך בעשורים העוקבים. אך מי שמשכתבים את ההיסטוריה במטרה להראות שההידרדרות היא תוצאה של הקיצוצים, לא מאפשרים לעובדות לבלבל אותם.

נתוני ההוצאה לחינוך של הלמ”ס מראים, כי מ-1975 ההוצאה לחינוך כאחוז מההכנסה הלאומית היתה די קבועה עד תחילת שנות ה-90. מנתוני ה-OECD ניתן לראות שהוצאה זו היתה גבוהה מאוד ביחס לשאר מדינות העולם.

כאשר מתמקדים בהוצאה הציבורית לתלמידי בתי ספר יסודיים ועל-יסודיים בלבד, מראה הגרף המצורף, כי בשנות ה-90 הוסיפה ממשלת רבין סכומי עתק למערכת החינוך – אך לא כחלק מרפורמה מבנית במערכת. לכן, נמשכה הירידה ברמת החינוך, לא רק לעומת מדינות אחרות אלא גם לעומת נתוני העבר של ישראל. באותן שנים שבהן הלכו התקציבים וגדלו – נפל שיעור המסוגלים לקרוא ברמה מספקת מבין ילידי ישראל שהתגייסו לצה”ל בכ-50%.

בעידן שבו הספין מחליף את העובדות כערך חינוכי, מי בכלל עוסק בריפוי המחלה כשאפשר לזרוק עליה כסף ולטעת את האשליה שהיא תיעלם מעצמה? בראש המתכחשים לעובדות שרת החינוך, המתהדרת בתוספת תקציבית אדירה – על חשבון הרווחה והבריאות – של חמישה מיליארד שקלים כתחליף לרפורמה כוללת במשרדה. יולי תמיר נכחה כשרת קליטה באותה ישיבה באפריל 2000, כשהראינו איך תוספת – דומה לזו שהיא מקבלת היום – בשנות ה-90 לא מנעה את הידרדרות החינוך, כפי שניתן לראות בגרף.

הכותב הוא מרצה לכלכלה בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב