הדוגמה האמריקנית: להתגאות בדגל

יום העצמאות ה-63 בפתח, ואין ספק כי הדרך שבה חוגגים אותו אזרחי ישראל כיום שונה מהצורה שבה חגגו אותו הישראלים בעבר, בייחוד בשנותיה הראשונות של המדינה. די אם נסתכל בתמונות מראשית ימי המדינה כדי לראות שאז הדגל הונף בכל פינה. בתמונות מהשנים האחרונות יש מקומות שבהם הדגל כלל לא מופיע. זו תוצאה, מן הסתם, של השינויים שחולל תהליך הגלובליזציה ושל פתיחות החברה הישראלית לרעיונות המיובאים מהחברה המערבית. על רקע זה אי אפשר להתכחש לתחושה שבשנים האחרונות חל פיחות ביחס לדגל, ויש היוצרים זיהוי מדומה בין תמיכה בימין לבין הסמל הלאומי.

אם בעבר היה אפשר לאפיין את החברה הישראלית כחברה אידיאליסטית המקדשת את המדינה ואת צה”ל, כיום, לאחר שכל כך הרבה פרות קדושות עלו על מזבח השחיטה, החברה שלנו הפכה חומרנית יותר וגם היחס לדגל נחלש. אחד הדברים המעניינים סביב סיפור חיסולו של אוסאמה בן לאדן טמון בעובדה שעוד לפני שיצאה ההודעה הרשמית על דבר, חיסולו התכנסו להם אינספור אזרחים אמריקנים מול סמלי האומה – הבית הלבן בוושינגטון, גראונד זירו וטיימס סקוור בניו יורק – עם דגלי הלאום בידיהם, ושרו את ההמנון האמריקני ושירי הלל לארה”ב. מייד לאחר ההודעה הצטרפו אליהם אלפי אזרחים אמריקנים נוספים בשלל מקומות – כולם הניפו דגלים ושרו.

לא מדובר היה ביום העצמאות או בחג אמריקני אחר. היתה זו התפרצות ספונטנית של גאווה לאומית, ואיש לא חשב בכלל לומר כי הנפת הדגל היא ביטוי לדעה פוליטית זו או אחרת. הדגל הוא גאוות כולם.

באותו האופן עלינו להתגאות בדגלנו גם כן, ולא רק בימי שמחה לאחר מצוקה קשה. עלינו להיות גאים להניף את הדגל משום שאנו ישראלים שחיים במדינה הזאת, מקריבים למענה וגאים בה ובערכיה.

אין זה משנה אם אנחנו שמאלנים או ימנים, דתיים או חילוניים, רוחניים או חומרניים – החיים בארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות אינם דבר של מה בכך. בארץ ישראל זכינו להקים את מדינת ישראל, ולמרות הניתוק שקיים בין דור המייסדים שחווה את תלאות הקמת המדינה לבין דור הממשיכים המתייחס למדינה כמובן מאליו, הדגל הוא הסמל שלנו. של כולם.

פורסם בעיתון “ישראל היום”